יש משהו אירוני בשם "עצמאות". אולי כי זה סרט על אנשים שלא מצליחים להשתחרר מכלום. אב שלא מצליח לחיות את חייו בגלוי, בן שלא מצליח להשתחרר מהסוד שגילה, ואמא שמנסה להחזיק משפחה שמתפוררת בין הידיים. רוזנטל, בסרטו השני אחרי "קריוקי", לוקח את כל המטען הזה והופך אותו לדרמה משפחתית מרתקת ויפה מאוד ויזואלית, אבל גם אכזרית. יש כאן ביטחון קולנועי נדיר יחסית לסרט שני, ורוזנטל לא מאבד לרגע שליטה בטון.
הסרט מפוצל לשני קווי זמן, אבל הבחירה של רוזנטל למקם את נקודת השבר סביב בר המצווה חכמה במיוחד. בועז נמצא ברגע שבו הסביבה עומדת להכריז עליו רשמית כ"גבר", בדיוק כשהמושג הזה מתחיל להתפרק מול עיניו.
"עצמאות" פועל באזורים רגשיים דומים של הסרטים "אחרי השמש" (Aftersun) שהשתמש בחופשה משפחתית כדי לדבר על ילדה שלעולם לא תבין עד הסוף את אבא שלה, ו"אור ירח" (Moonlight) שהעביר זהות מינית קודם כל דרך הפחד החברתי. יש כאן גם זליגה מעניינת נוספת. ברגעים שבהם בועז חרד, "עצמאות" גולש למחוזות האימה. זה עובד במיוחד על רקע בהלת האיידס של התקופה, כשהמידע שהיה זמין לילד בן 12 היה תערובת רעילה למדי של שמועות ובורות.
ולגבי המשחק, כבר תקופה שאני סבור שאסי כהן הוא סוג של אולר שווייצרי בתרבות הישראלית. הוא יכול להיות כל דבר שיצטרכו ממנו, והמעבר בין קומדיה לדרמה אצלו כבר מזמן נראה טבעי לחלוטין (הסרט האחרון ששיחק בו היה "זוהי סדום"). מאיר בגילומו הוא כריזמטי, מצחיק ומלא חיים, ולכן הכאב סביבו כל כך מסובך וטראגי. רוזנטל בונה לו דמות רבגונית עם חולשות, וכהן נותן לכל החומרים האלה להתבשל היטב.
מעניין גם הפער בין שני השמות שקיבל הסרט. בעברית הוא "עצמאות", שם שמדבר על חופש וגם מהדהד את גן העצמאות התל אביבי, שהיה במשך שנים מקום מפגש שמזוהה עם הקהילה הגאה. באנגלית הלך רוזנטל בכיוון אחר לגמרי: Tell Me Everything ("ספר לי הכל") משום שבועז רוצה לדעת ולהבין הכל. יש משהו יפה בכך שהשם בעברית מדבר על שחרור, בעוד שהשם באנגלית מבטא דווקא את הצורך למצוא תשובה שתסדר מחדש את העולם, כי אלה שני הכוחות שמושכים את בועז לאורך הסרט.
אחרי "קריוקי", שכבר עסק בגברים ישראלים שמסתכלים על עצמם במראה ולא בטוחים מה הם רואים, "עצמאות" מרגיש כמו קפיצה משמעותית. ובעיקר, זה אחד הסרטים הישראליים היפים והמרגשים שנראו כאן בתקופה האחרונה. אל תפספסו אותו.
התרעות פיקוד העורף