35 שנה חלפו מאז שקפרה נפטר בשנתו ב-3 בספטמבר 1991 בביתו בלה קווינטה שבקליפורניה. הוא היה בן 94. כשמת, כבר שלושה עשורים לא ביים, אבל הסרטים שעשה בשנות ה-30 וה-40 המשיכו להדהד והפכו את שמו לקיצור דרך לסוג מסוים מאוד של אמריקה - המקום שבו האנשים הפשוטים חוטפים מכות, אבל בסוף ההגינות כן מנצחת.
קפרה לא נולד לתוך האמריקה הזאת. הוא נולד בסיציליה ב-1897 והגיע לארה"ב כילד. אולי משום כך היה כל כך עסוק לאורך הקריירה בשאלה מהי בכלל אמריקה, למי היא שייכת והאם ההבטחות שהיא מספרת לעצמה יכולות באמת להתקיים.
בזמן יציאת הסרט היו מי שחששו שהוא פוגע בתדמיתה של ארה"ב. שגריר ארה"ב בבריטניה הזהיר שהצגת השחיתות הפוליטית בסרט עלולה לפגוע ביוקרה האמריקאית באירופה. היום מכון הסרטים האמריקאי מונה את ג'פרסון סמית בין גיבורי הקולנוע הכי מעוררי ההשראה ואת הסרט בין הקלאסיקות הגדולות של הקולנוע האמריקאי.
וזה מה שהופך את התווית "קפרסקי" למורכבת כל כך. צופים יזכרו יותר את הנאום, את האנדרדוג ואת הניצחון המוסרי, ולא את החלק שקפרה מציג עולם שנשלט בידי בעלי הון, פוליטיקאים מושחתים, בנקאים וציניקנים.
ג'ורג' ביילי, שוב בגילומו של ג'יימס סטיוארט, הוא אדם שמוותר פעם אחר פעם על החלומות שלו לטובת משפחתו וקהילתו. בערב חג המולד הוא מגיע לנקודה שבה הוא משוכנע שהעולם יהיה טוב יותר בלעדיו. רק התערבותו של המלאך קלרנס מאפשרת לו לראות מה היה קורה אילו מעולם לא נולד.
מאחורי אחד הסרטים האופטימיים ביותר בתולדות הוליווד מסתתר סיפור על דיכאון, ייאוש כלכלי, התאבדות, בנקאות דורסנית והתפוררות של קהילה. מול ביילי עומד מר פוטר, בעל ההון שמנסה להשתלט על העיירה. זהו מאבק בין שתי תפיסות של אמריקה, אחת שבה כסף מאפשר לאדם אחד לשלוט בכולם, ואחת שבה בקהילה אנשים מחזיקים אחד את השני בחיים.
גם הסרט עצמו עבר מסלול מוזר. כשיצא ב-1946 הוא לא זכה מיד למעמד שיש לו היום וקיבל ביקורות מעורבות, אף שהיה מועמד לחמישה פרסי אוסקר. רק שנים אחר כך, אחרי שהפך לנוכחות קבועה בשידורי חג המולד בטלוויזיה, התגבש מעמדו כאחד הסרטים האמריקאיים האהובים ביותר. מכון הסרטים האמריקאי הציב אותו במקום הראשון ברשימת הסרטים מעוררי ההשראה שלו, והוא נכלל בארכיון הסרטים הלאומי של ספריית הקונגרס בארה"ב. עבור קפרה זה היה אישי במיוחד, כי הוא ראה ב"איזה חיים נפלאים" את פסגת עבודתו, וגם סטיוארט החשיב את ג'ורג' ביילי לאחד התפקידים האהובים עליו.
בין שתי התקופות האלה הגיעה מלחמת העולם השנייה. קפרה התגייס לצבא האמריקאי והופקד על "Why We Fight", סדרה בת שבעה סרטי הסברה שנועדה להסביר לחיילים האמריקאים מדוע המדינה נלחמת. הסרטים נוצרו בשנים 1942-1945 בהוראת הצבא והשתמשו בחומרי חדשות, תיעודים משדה הקרב וקריינות כדי לבנות הסבר אידיאולוגי למלחמה נגד מדינות הציר.
אחרי המלחמה הוליווד השתנתה, וגם כוחו של קפרה הלך ונחלש. סרטו האחרון, "גברת ליום אחד" (Pocketful of Miracles) יצא ב-1961. לאחר מכן פרש כמעט לחלוטין מהבימוי. כשמת 30 שנה מאוחר יותר, ה"לוס אנג'לס טיימס" ציין את האירוניה: קפרה עצמו השתכנע שהקהל כבר אינו מעוניין בסוג הסרטים שלו, בדיוק בזמן שבו המילה "Capraesque" נעשתה מחמאה ליוצרים שניסו לשחזר אותם.
אצל ספילברג אפשר לחשוב על "אי.טי.", שבו ילד חסר כוח ניצב מול מערכת ממשלתית גדולה ומאיימת, או על "טרמינל", שבמרכזו אדם פשוט שנלכד בתוך מנגנון בירוקרטי עצום, אך מצליח לשמור על האנושיות שלו. אצל רוברט זמקיס החיבור בולט במיוחד ב"פורסט גאמפ", עם גיבור תמים שחוצה את ההיסטוריה האמריקאית מבלי לאבד את הגינותו, וגם ב"חזרה לעתיד", שבו האדם הקטן מצליח לשנות מציאות שנראית גדולה ממנו. כולם נשענים במידה מסוימת על אותה אמונה קולנועית בסיסית: שגם מול מוסדות, היסטוריה או כוח עצום, אדם אחד הגון עדיין יכול להזיז משהו.
קפרה הבין שאופטימיות קולנועית עובדת רק כשיש לה נגד מה להילחם, כי העולם שהוא מתאר אינו מקום טוב, וושינגטון מושחתת ובעלי ההון תאבי כוח. ומשום שהדמויות שלו יכולות להיות מיואשות וחסרות אונים, אז המערכת מנצלת זאת ופועלת למחוץ אותם, עד שמגיע אדם אחד שמסרב לקבל את זה.
התרעות פיקוד העורף