זאת תצוגת משחק וירטואוזית. פרנצ'לה הוא החוט המחבר בין כל האנשים האלה, ובהדרגה מתברר שאולי הם אינם שונים כל כך זה מזה. השיער משתנה, הבגדים משתנים, המעמד החברתי משתנה, אבל החולשות האנושיות עקשניות הרבה יותר. יהירות, חמדנות, פחד, קנאה, צביעות, הצורך להרשים, הרצון להרוויח עוד קצת והנטייה להאמין שהכללים נועדו בעיקר לאחרים.
אפשר להתווכח אם 16 הדמויות האלה הן באמת דיוקנו של "האדם הארגנטינאי", ובארגנטינה אכן התנהל סביב הסרט ויכוח ער. אלא שדווקא מחוץ לארגנטינה מתברר עד כמה הכותרת המקורית מצמצמת אותו. לא צריך להכיר את בואנוס איירס כדי לזהות על המסך את עצמנו. החליפו רחוב, מבטא ומטבע, ורוב הטיפוסים האלה יכולים לחיות מצוין גם בתל אביב, בפריז או במדריד.
לא כל 16 הסיפורים זהים בעוצמתם, וזה כמעט בלתי נמנע בסרט אפיזודות. יש כאלה שמרגישים כמו סיפור קצר שלם ויש כאלה שהם כמעט בדיחה קולנועית, רעיון אחד שמגיע, עושה את שלו ונעלם. אבל דווקא הקצב הזה הוא חלק מהקסם. הסרט אינו מתעקש להסביר את עצמו ואינו לוקח רעיון טוב ומותח אותו עד שיאבד את כוחו. הוא יודע להיכנס, לפגוע ולצאת.
וזה אולי הדבר היפה ביותר ב"סיפורים קרועים". יש בו משהו מן השירה, לא מפני שהוא פיוטי במיוחד, אלא מפני שהוא מבין את כוחו של הצמצום. סיפור של דקות אחדות יכול להכיל מערכת יחסים שלמה. מחווה קטנה יכולה להסגיר אופי. משפט אחד יכול להפוך את כל מה שחשבנו על הדמות. והפאנץ' הטוב ביותר אינו רק זה שמצחיק, אלא זה שמסדר מחדש, בשנייה האחרונה, את כל מה שראינו לפניו.
קוהן ודופראט, שכבר הוכיחו ב"האזרח המכובד" וב"התחרות הרשמית" את חיבתם לאנשים מלאי חשיבות עצמית ולרגע שבו המסכה שלהם נסדקת, עושים כאן את אותו הדבר שוב ושוב, במהירות ובהנאה. ובתוך כל זה נמצא פרנצ'לה, שהוא כמעט להקת שחקנים שלמה בגוף אחד. הוא אינו רק מתחפש ל-16 אנשים, הוא מעניק לכל אחד מהם קצב, נוכחות ודרך אחרת להיות מגוחך, נוגע ללב או בלתי נסבל.
"סיפורים קרועים" מצחיק מפני שהוא מזהה אותנו. והוא מטריד מאותה סיבה בדיוק. אנחנו צוחקים מהנוכל, מהצבוע, מהיהיר ומהאופורטוניסט שעל המסך, עד שמגיע הרגע הקטן שבו הסרט מסובב אלינו את המראה. ואז אנחנו עדיין צוחקים, רק קצת פחות בנוחות.
התרעות פיקוד העורף