כמעט אף אחד מאלה שצועקים על "נז"א" עדיין לא ראה את "נז"א". לא צריך. בישראל של 2026 צפייה היא כבר שלב מתקדם מדי בתהליך גיבוש הדעה. קודם מחליטים אם הסרט של אברהם ושור בוגדני או אמיץ, אחר כך משתפים פוסט, אחר כך דורשים לשלול אזרחות, ואם במקרה יגיע יום אחד למסך אז אולי גם נצפה בו.
הימין כבר החליט שמדובר בעלילת דם. חלק מהשמאל כבר החליט שמדובר במסמך היסטורי אמיץ. וכל מי שמעז לומר "אני עדיין לא יודע" נתפס במקרה הטוב כקיצוני. אפשר להתווכח עם "נז"א". צריך להתווכח איתו. אפשר לבדוק כל עדות, לפרק כל טענה, להצביע על השמטות, הטיות, מניפולציות ובחירות עריכתיות. אבל בשביל לעשות את כל זה יש תנאי שולי: קודם צריך לדעת מה יש בסרט.
יכול להיות שגם הביקורת הכי צפויה על "נז"א" תתברר כנכונה, שהסרט מציג את עזה בלי לתת מספיק מקום לשבעה באוקטובר, לטבח ולנסיבות שהובילו למלחמה. זו תהיה ביקורת לגיטימית וחשובה. אבל כרגע אנחנו אפילו לא יודעים אם זה נכון. גם את כתב האישום הזה כבר ניסחנו לפני שראינו את הראיות.
אם החייל שמספר משהו קשה הוא "שמאלן", אם העיתונאי ששואל הוא "תועמלן", ואם היוצר שמציג חומר מטריד הוא "בוגד" אז כפיים, חסכנו לעצמנו את החלק המעיק שבו צריך לבדוק אם אולי, אבל רק אולי, יש משהו במה שהם אומרים.
אם הטענות נכונות, אז הבעיה שלנו גדולה בהרבה מ-24 וחצי דקות של מחיאות כפיים בפסטיבל קולנוע בוונציה. בשני המקרים, "מה יגידו עלינו בעולם" היא השאלה הכי פחות חשובה בחדר. ואין לי שום כוונה להעניק ליובל אברהם ולרחל שור חסינות מביקורת. להפך, יכול להיות שנראה את הסרט ונגלה יצירה מגמתית, חד-צדדית ומקוממת עם השמטות וחצאי אמיתות. אבל את זה נדע רק אחרי שנצפה בו, לא לפני.
העליהום כשלעצמו כבר חשף אמת אחת. הפחד הגדול בישראל של 2026 הוא לא שעשינו משהו לא מוסרי, אלא שמישהו יכריח אותנו לבדוק אם עשינו. פטריוטיות אמיתית היא היכולת להסתכל על המדינה שלך כשהיא אולי טועה, ולא לברוח מיד לחיפוש אחר הבוגד התורן. ומדינה שבאמת בטוחה בעצמה לא בורחת מסרט. ובטח שבטח לא בורחת מסרט שהיא עוד לא ראתה.
התרעות פיקוד העורף