יש רגע בחייו של כל ילד שבו הוא מגלה שהוריו אינם באמת האנשים שחשב שהם. הם לא יודעים הכל, לא תמיד צודקים ולא תמיד מתנהגים יפה. ולמרבה הזוועה, יש להם גם חיים שמתקיימים מחוץ להורות שלהם. הם נשים וגברים נפרדים, עם תשוקות, שקרים, חולשות, פנטזיות ויחסים שאינם קשורים לילדיהם. ב"מה שמריאל יודעת", סרטו המצוין של הבמאי והתסריטאי הגרמני פרדריק האמבלק, הרגע הזה אינו מגיע בהדרגה, אלא נוחת על מריאל בבת אחת.
אחרי שהיא חוטפת סטירה מחברה בבית הספר, מריאל מפתחת יכולת משונה: היא מסוגלת לראות ולשמוע את כל מה שהוריה, יוליה וטוביאס, עושים ואומרים, גם כשהיא נמצאת במקום אחר לגמרי. אין הסבר מדעי והאמבלק בחוכמה אינו מבזבז עליו זמן. הטלפתיה היא רק אמצעי לעריכת ניסוי פשוט ואכזרי במשפחה אחת: מה היה קורה אילו הילדה שלכם ידעה עליכם הכל? לא מה שאתם מספרים לה ולא מה שאתם בוחרים להראות לה. הכל.
כאן מתרחש ההיפוך המבריק שעליו בנוי הסרט. התרגלנו לדבר על "הורות הליקופטר", על הורים שמרחפים מעל ילדיהם, יודעים איפה הם נמצאים, עוקבים אחריהם בטלפון ובודקים ציונים, הודעות ומיקומים. האמבלק סיפר שהרעיון לסרט נולד כשראה מוניטור לתינוק וחשב על המוזרות שבכך שהורים יכולים להתבונן בילד שאינו יודע כלל שמישהו צופה בו. ומה יקרה, שאל את עצמו, אם נהפוך את יחסי הכוחות? "מה שמריאל יודעת" עושה בדיוק את זה. הילדה היא שעוקבת עכשיו אחרי ההורים.
אלא שמה שמתחיל כבדיחה נהדרת הופך במהירות לשאלה מוסרית מורכבת. ברגע שיוליה וטוביאס מבינים שמריאל רואה אותם, הם מתחילים להתנהג אחרת. כל פעולה מקבלת לפתע ממד חינוכי. הם כבר אינם רק שני מבוגרים בעבודה, עם חברים או לבדם. הם אמא ואבא גם כשבתם נמצאת קילומטרים מהם. המבט של הילדה הופך אותם למודעים לעצמם, אבל האם זה הוגן? האם מרגע שנולד לנו ילד אנחנו מפסיקים להיות אנשים פרטיים? האם לאמא מותר להשתוקק למישהו אחר, לפלרטט, להשתעמם מנישואיה? האם לאבא מותר לפחד, לשקר, להיכשל או להתנהג באופן שלא היה רוצה שבתו תחקה? מי אנחנו כשהילדים שלנו אינם לידנו?
הסרט שואל גם עד כמה אנחנו באמת אוהבים את הילדים שלנו ועד כמה אנחנו אוהבים את הדמות שאנחנו רוצים שהם יהיו. אנחנו דורשים מהם להיות ישרים, אמיצים, מנומסים ואחראים, ומצפים מהם במידה מסוימת גם לייצג אותנו. ילד שמתנהג "לא יפה" גורם להורה להרגיש שההתנהגות הזאת אומרת משהו גם עליו. אבל מה קורה כשהכיוון מתהפך והילד בוחן אותנו באותן אמות מידה? פתאום מתברר שהמבוגרים מתקשים מאוד לעמוד בכללים שהם עצמם ניסחו.
האמבלק אינו מטיף, וכוחו של הסרט נמצא דווקא בהומור היבש והמדויק שלו. יוליה וטוביאס מנסים לחיות חיים רגילים תחת מבטה הבלתי נראה של בתם, משקרים, מסתירים ומנסים לתמרן את המידע שמגיע אליה, ובדרך היחסים ביניהם משתנים. דברים שפעם היה אפשר להשאיר מחוץ לבית נכנסים עכשיו אל הסלון. הפרטי הופך למשפחתי, והשקיפות שאמורה לכאורה לקרב ביניהם דווקא מערערת את האינטימיות.
כי מריאל אינה מגלה רק שהוריה משקרים. היא מגלה שלהורים שלה יש עצמיות שאינה כוללת אותה. זה אולי אחד הגילויים הכואבים של ההתבגרות, ואחד הדברים שהורים מתקשים להודות בהם: אנחנו אוהבים את הילדים שלנו אהבה עצומה, ובכל זאת אנחנו לא רק ההורים שלהם. אנחנו נשים וגברים, בנות ובני זוג, מאהבים, חברות וחברים, אנשים עם עבר, גוף, מיניות ותשוקות שלא תמיד מתיישבות יפה בתוך התמונה המשפחתית.
"מה שמריאל יודעת", שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, מתחיל בגימיק כמעט סיטקומי והופך אותו לשאלה פילוסופית חכמה על אהבה, פרטיות והורות. אולי ילדים לא צריכים לדעת הכל על הוריהם, בדיוק כפי שהורים לא צריכים לדעת הכל על ילדיהם. כי אהבה אינה מחייבת ידיעה מוחלטת. לפעמים דווקא האפשרות לסגור דלת ולהיות לרגע מישהו שאינו אמא או אבא, היא שמאפשרת לנו לפתוח אותה אחר כך ולחזור להיות ההורים שלהם.
התרעות פיקוד העורף