אני הכרתי אותו כמו הרבה מאיתנו: בתור ז׳אן לוק פיקארד, קפטן ה"אנטרפרייז". בשביל ילד, פיקארד היה בדיוק מה שקפטן אמור להיות. רגוע, חכם, מכבד, כזה שפותר בעיה בשיחה לפני שהוא שולף פייזר. לא עלה בדעתי לשאול מי האיש שמאחורי הקפטן. בשבילי הוא היה פיקארד, נקודה.
ויש עוד משהו שאני אוהב בפיקארד. הוא האמין שאפשר להיות חזק ועדיין להיות אדם נחמד. לא מעט, בשביל סדרה משנות ה-80 וה-90. ואז התבגרתי… והתחלתי להיתקל בו בכל מקום.
אבל בואו נתחיל מהתחלה. סטיוארט נולד ב-1940 בעיירה מירפילד שבמערב יורקשייר, למשפחה פשוטה. אביו היה רב סמל בצבא, ואת הילדות שלו הוא תיאר שנים מאוחר יותר כקשה. הוא עזב את בית הספר בגיל 15, עבד זמן קצר בעיתון מקומי, ובמקביל גילה את התיאטרון. מכאן הדרך הייתה קצרה לבית הספר לתיאטרון בבריסטול, ובשנת 1966 הוא כבר היה חבר ב"רויאל שייקספיר קומפני".
ב-1987 הוא קיבל את התפקיד של ז׳אן לוק פיקארד במה שהיתה אמורה להיות חזרתה לתהילה של הסדרה אחרי כמה סרטים לא הכי מצליחים או מוצלחים. הוא עצמו נהג לספר שחשב שהסדרה תסתיים במהרה ותאפשר לו לחזור לבמה אחרי זמן קצר. במקום זה, "מסע בין כוכבים: הדור הבא" רצה שבע עונות, 178 פרקים ועוד ארבעה סרטי קולנוע, והפכה אותו לאחת הדמויות המוכרות והאהובות בתולדות הטלוויזיה.
ולמה? כי סטיוארט הביא איתו את התיאטרון. פיקארד שלו לא צעק ולא התרברב. הוא עמד במקום, כמעט לא זז, ודיבר בטון כזה שגורם לך להקשיב. הוא היה האנטי תזה המוחלטת לקירק של וויליאם שאטנר. הוא לא פלירטט עם כל חייזרית שזזה, הוא גם לא מיהר להגיע לאלימות פיזית כפתרון. הוא פשוט לקח את התפקיד בשבע ידיים והפך אותו לשלו. תראו את "The Best of Both Worlds", כשהוא הופך ללקיוטוס, או את "The Inner Light", פרק שבו הוא חי חיים שלמים של אדם אחר ב-25 דקות. אני אהיה חזיר מעופף אם תשאר אצלכם עין יבשה בבית. הוא לא "משחק" מדע בדיוני. הוא משחק אדם, ואת הטכנולוגיה מסדרים אחר כך.
ואז הגיעו שאר היצירות. ב-2000 הוא הגיע לתפקיד האייקוני השני בקריירה שלו (וכמה שחקנים יכולים באמת לומר שהיו להם יותר מתפקיד אחד כזה?) פרופסור צ׳רלס אקסבייר ב"אקס־מן", דמות שגילם בתשע הזדמנויות שונות לאורך השנים, כולל אחת אחרונה ב"עלייתו של דוקטור דום" שיצא בדצמבר הקרוב.
במקביל, הוא לא עזב את הבמה אפילו ליום. הוא שיחק מקבת׳ שזכה לשבחים בלונדון ובברודווי, קלאודיוס מול דיוויד טננט ב"המלט" של ה-RSC, והעלה בכוחות עצמו הצגת יחיד של "שיר חג המולד" שבה הוא מגלם עשרות דמויות לבד על הבמה. מי שרואה אותו שם מבין מה זה שחקן ששולט בחדר שלם בלי שום אפקט.
ב-2010 הוא קיבל תואר אבירות מהמלכה, ובצדק. אבל התואר הזה מעולם לא שינה אותו. כשהוא רוצה, הוא עדיין ילד מיורקשייר שמצחיק את כל האולם.
וכאן אנחנו מגיעים לחבר שלו, או כמו שהם עצמם אמרו יותר מפעם אחת בביטוי ששגור היום בלקסיקון של הרבה אנשים: the work wife.
והנה הנקודה שאני הכי אוהב: שניהם יחד, מבלי שתכננו את זה, שינו את המשחק. עד אז, בז׳אנרים של מדע בדיוני ופנטזיה, שחקן רציני לא תמיד התייחס ברצינות לתפקידים כאלו. הם היו עושים אותם לרוב בקריצה, קצת "אנחנו יודעים שזה מצחיק". סטיוארט ומק׳קלן לא קרצו. הם דיברו את הדיאלוג של מגנטו, של גנדלף, של פיקארד, כאילו זה שייקספיר. מגנטו, ניצול שואה שכל כעסו נולד מהכאב, או גנדלף ב"You shall not pass", לא היו קריקטורות. הם היו אמיתיים. מאז, שחקנים גדולים מרגישים בנוח לשחק בקומיקס ובפנטזיה בלי להתבייש.
גם מחוץ למסך החברות שלהם נראית כמו משהו שלא רואים בהוליווד. ב-2013 הם עלו יחד לברודווי עם "מחכים לגודו" של בקט ו-"No Man's Land" של הרולד פינטר, ושיחקו בהצגות לסירוגין. בשנים האחרונות הם מצלמים את עצמם בחופשות משותפות ומעלים לרשת, שני אדונים מבוגרים שנראים כמו תלמידי תיכון.
הרבה אנשים יעלו היום קליפים של פיקארד שאומר "the line must be drawn here… here and no further" או את "there…are…four…lights" כהוכחה ליכולות המשחק העילאיות של סטיוארט. אני, ברשותכם, אעלה תמונה קטנה שגורמת לי לחייך גם יותר מעשור אחרי שראיתי אותה לראשונה - פטריק סטיוארט אוכל סלייס פיצה ניו יורקית לראשונה בחייו. מי שמכיר את הסיפור המלא וראה את הקליפ (שחיפשתי דקות ארוכות ופשוט לא מצאתי) יבין עד כמה מיוחד היה האדם שמצא דברים להתפלא מהם גם בעשורים המאוחרים לחייו.
אז מה למדתי? שהילד שאהב את פיקארד לא טעה. הוא פשוט לא ידע כמה גדול האיש. לכל מי שרוצה להכיר אותו מחדש, התחילו עם "The Inner Light", המשיכו ל"Green Room", והשלימו עם "לוגן". ואחר כך תחזרו לשבת ליד הגשר ב"אנטרפרייז"… Make it so.
התרעות פיקוד העורף