הסרט זכה בשלוש קטגוריות בפסטיבל RIFF: סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר, המוזיקה והסאונד הטובים ביותר לסרט אנימציה, וסרט האנימציה הטוב ביותר.
אבל מאחורי ההישג הקולנועי והטכנולוגי מסתתר סיפור אישי הרבה יותר. "מה אם אשמה הייתה אישה בשר ודם?", שואל הסרט, ומעניק לרגש המופשט פנים, גוף ואישיות. לא מדובר באישה תמימה או מנחמת, אלא בדמות פתיינית, שיפוטית ומניפולטיבית, עם שאריות בוטוקס שמתחילות להתפוגג מפניה, ומבט שחודר עמוק אל תוך הנפש.
במרכז הסרט, שאורכו כ-12 דקות, עומד גבר צעיר המועסק באחוזה מבודדת ומפוארת, הנשלטת בידי אישה מסתורית ואלגנטית. הוא נתון לחסדיה, נמשך אליה ובה בעת מבקש להימלט ממנה. מערכת היחסים ביניהם מתפתחת כמשחק שחמט פסיכולוגי אכזרי, שבו היא תמיד נמצאת צעד אחד לפניו. בהשראת יצירתו של ש"י עגנון, "האדונית והרוכל", בונה ברבנר עולם גותי וסוריאליסטי שבו הגבול בין הקורבן לתוקפן, בין הפולש למארח ובין האויב הפנימי לחלקים המודחקים של העצמי הולך ומיטשטש.
"גדלתי עם התחושה שאני אף פעם לא בסדר"
ההצלחה המסחררת בניגריה אינה נקודת הפתיחה של ברבנר, שמאחוריו רזומה עשיר ומגוון של יצירה דוקומנטרית וטלוויזיונית. הוא ביצר את מעמדו כיוצר בולט בזכות הסרט הדוקומנטרי זוכה הפרסים "קקטוס, אהבה, הרים: מסע פסיכדלי עם וואטשומה", שתיעד מסע תודעתי פנימי ועמוק בפרו עם קקטוס הסן פדרו והוקרן בפסטיבלים בינלאומיים נחשבים כמו Cans World Film Festival ו-Berlin Lift-Off. בנוסף, יצר יחד עם הקומיקאית הדר סתיו את סדרת הרשת "צפויים: הכוכבים האמיתיים ברשת", ובימים אלו הוא עמל על פיתוח פיצ'ר תיעודי מסעיר חדש בשם "הסימולציה" (או "המטריקס האמיתי"), החוקר את השערת הסימולציה הרדיקלית ובוחן האם המציאות שבה אנו חיים היא למעשה הדמיה ממוחשבת.
שורשי הסרט נעוצים בחוויה האישית של ברבנר. לדבריו, תחושת האשמה ליוותה אותו כבר מילדות, בין היתר על רקע החינוך הסובייטי שעליו גדל. "גדלתי עם תחושה שאני אף פעם לא בסדר, שתמיד יש משהו שעשיתי לא נכון", הוא מספר. "בהתחלה זה היה קול חיצוני, אבל עם הזמן הוא הפך לקול פנימי. התחלתי לדבר לעצמי באותה שפה של ביקורת והאשמה. בשלב מסוים כתבתי סיפור קצר בשם 'האורגזמה של אשמה', ומשם התפתח הרעיון להפוך אותו לסרט".
את תחושת האשמה בחר ברבנר לגלם דווקא בדמותה של אישה מבוגרת, פתיינית ובעלת עוצמה, עם פנים שעליהן ניכרים סימני הזמן והבוטוקס המתפוגג. הדמות שואבת השראה מסוימת מ"האדונית והרוכל", אך היא גם ייצוג של עולם פנימי מורכב: כוח שמפתה אותנו, מעניש אותנו ומחזיק אותנו בתוך מערכת יחסים שקשה להשתחרר ממנה.
"האישה הזאת מחזיקה באחוזה שלה בחור צעיר שהוא מעין משרת. הוא כל הזמן נתון לחסדיה, והיא מפתה אותו ושולטת בו. אבל תוך כדי העבודה על הסרט הבנתי שאני לא רק מספר סיפור על אישה שמתעללת בגבר. אני מספר סיפור על חלק בתוכי שיש לו בעצמו תשוקה לשליטה, לכוח ולענישה".
העבודה על הסרט הפכה, לדבריו, גם לתהליך של חקירה עצמית. אחת התובנות המרכזיות שאליהן הגיע היא שאשמה עשויה לשמש תחליף לאחריות אמיתית ולערך עצמי. במקום להתמודד עם המעשים שלנו, לקחת אחריות ולשנות את ההתנהגות, אנחנו לעיתים נשארים במעגל של האשמה עצמית, שמייצר תחושה שאנחנו עושים משהו כדי לתקן, מבלי שנדרש מאיתנו שינוי אמיתי.
במובן הזה, האישה האפלה שבסרט אינה רק כוח חיצוני שמאיים על הגיבור. היא גם יצירה של תודעתו, מפלצת שהוא עצמו הזין, ושחלקים ממנה קיימים בתוכו.
לא מקלידים משפט ומקבלים סרט
הסרט נוצר כולו באמצעות כלי בינה מלאכותית, אך ברבנר מבקש להפריך את התפיסה שלפיה יצירת קולנוע באמצעות AI מסתכמת בהקלדת כמה הוראות וקבלת סרט מוגמר.
"יש המון שעות של עבודה עם AI. זה לא לתת משפט ולקבל סרט. זו עבודה בלתי פוסקת של יצירה, ניסיונות חוזרים, בחירת דימויים, עריכה ובנייה מחדש. צריך לייצר שוב ושוב, לדייק, לתקן ולחבר את כל החלקים לכדי יצירה אחת שיש לה שפה קולנועית, רצף וסיפור".
עבור ברבנר, הטכנולוגיה אינה תחליף ליצירתיות האנושית אלא כלי שמאפשר לה להתרחב. האתגר אינו רק לייצר תמונות מרשימות, אלא להשתמש בהן כדי לבנות עולם קולנועי בעל עומק רגשי, דמויות מורכבות ושפה אמנותית מגובשת.
מהמסך הגדול אל הנפש: המכחול הדיגיטלי בניגריה
"הרעיון של הסדנה הוא ליצור דיאלוג בין העולם הפנימי שלנו לבין הטכנולוגיה. במקום להשתמש ב-AI רק כדי לייצר תמונות יפות או תוכן מהיר, אנחנו משתמשים בו כמכחול שמאפשר לנו לבטא דברים שלפעמים קשה לנו אפילו לנסח במילים", מסביר ברבנר. "המשתתפים לוקחים רגש, זיכרון או תחושה פנימית, ומתרגמים אותם לשפה חזותית. פתאום משהו שהיה מופשט והתקיים רק בתוכם מקבל צורה שאפשר לראות, להקרין ולדבר עליה".
המפגש בין יוצרים מתרבויות שונות סביב רגשות אנושיים הדגיש גם את הפוטנציאל של אמנות וטכנולוגיה לחצות גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים. בעוד הסרט עוסק במערכת יחסים אינטימית ומורכבת של אדם עם עצמו, הסדנה הרחיבה את החקירה הזאת למרחב קבוצתי, שבו כל משתתף קיבל הזדמנות להפוך את עולמו הפנימי ליצירה.
שלושת הפרסים שבהם זכה ברבנר ב-RIFF הם הכרה ביצירה קולנועית שמשלבת חדשנות טכנולוגית עם סיפור אישי ופסיכולוגי. אבל עבור היוצר, אולי ההישג המשמעותי ביותר טמון דווקא במה שהתרחש מאחורי הקלעים: הניסיון להפוך את אחד הקולות הביקורתיים ביותר בנפש האנושית לדמות שאפשר להביט לה בעיניים.
התרעות פיקוד העורף