מבוך השקרים

אחד הלוקשים שדוד בן־גוריון ניסה למכור לאזרחי מדינת ישראל הצעירה היה בלוף ״גרמניה האחרת״. כאילו הכניעה הגרמנית בפני צבאות בעלות הברית, בחודש מאי 1945, היה בה כדי להמיר באופן מיידי גם את אישיותם הפסיכולוגית-פוליטית של אזרחי המדינה שבחרה באדולף היטלר בהליך של בחירות דמוקרטיות.

בשנת 1952, בזמן שממשל בן־גוריון ניהל את המשא ומתן עם ממשלת מערב גרמניה בראשות קונרד אדנאואר בעניין השילומים, נערך שם משאל דעת קהל, שהעלה כי רק 5% מאזרחי אותה ״גרמניה אחרת״ חשו אשמה כלפי בני העם היהודי. מתוצאותיו של משאל אחר שנערך באותה העת, עלה ש-21% מהגרמנים סברו שהיהודים נושאים אשמה חלקית במה שאירע להם בימי הרייך השלישי. ואגב כך, 40% מהנשאלים גרסו כי ״מוטב לגרמניה שלא יהיו יהודים בשטחה גם כעת״. עד כדי כך הייתה אז גרמניה אחרת (הנתונים נלקחו מ״אחרי המלחמה״, מחקרו של ההיסטוריון טוני ג׳אדט).

מי שבאמת הבין שאין חיה כזאת - גרמניה אחרת, היה המשפטן פריץ באואר, פעיל במפלגה הסוציאל־דמוקרטית, שנבחר לשמש כתובע הכללי של מדינת המחוז הסן, שם מצויה העיר פרנקפורט. במהלך שנות ה־50 הרבה באואר לחקור את המשך מעורבותם של הנאצים לשעבר (נניח) בממשלו של הקנצלר קונרד אדנאואר, והוא היה זה שמצא כי האנס גלובקה, ראש לשכת הקנצלר ויועצו הבכיר, אינו אלא אותו בן אדם ששני עשורים קודם לכן ניסח את חוקי נירנברג, שבסופו של דבר עיגנו ב״חוק״ את הפתרון הסופי.

באואר, יהודי במוצאו, ברח בשלהי שנות ה-30 מגרמניה שתחת השלטון הנאצי, וחבר לגולה אחר, ווילי ברנדט, בארגון ההתנגדות להיטלריזם. הוא כה נואש מהיעדר האופקים לצמיחתה של גרמניה אחרת, עד שטרח וביקר במדינת ישראל, ומסר כאן לראשי השב״כ פרטים מכריעים שסייעו לאיתור אדולף אייכמן בארגנטינה.

בעוד שליחי המוסד סורקים את דרום אמריקה בחיפוש אחר האחראי ליישום הפתרון הסופי, האיץ באואר באנשי פרקליטות מדינת הסן לאתר גרמנים אנשי אס-אס לשעבר, שפעלו במחנות השונים במתחם אושוויץ, כדי להעמידם לדין. נקודת הפתיחה של הסרט ״מבוך השקרים״, שמשתדל להתחקות אחר יוזמת באואר, היא שבשנת 1960, 15 שנים לאחר תום המלחמה, מעטים היו הגרמנים שבכלל שמעו על אושוויץ - אם מתוך בורות, ואם מחמת השכחה המכוונת של ההיסטוריה.

בסופו של דבר השכיל באואר לאתר מספר פרקליטים צעירים ושאפתניים, שהסכימו לצאת ביחד עמו למסע משפטי מפותל, שסופו היה בחודש דצמבר 1963, כשהוגשו כתבי אישום נגד אזרחים גרמנים שהשתתפו בתפעול מתחמי ההשמדה באושוויץ. מובן שהפי-אנד זה לא ממש נראה במציאות, שכן שנתיים מאוחר יותר, עם תום ההליך המשפטי שהתנהל בפרנקפורט, הורשעו אומנם מרבית הנא־ שמים, אך הוחלו עליהם עונשים קלים או אפילו מצחיקים. אלא שהכרעת הדין המגוחכת הזאת מצויה כבר מחוץ לטווח הזמן שבו עוסקת עלילת ״מבוך השקרים״, הבוחר לסיים את סיפורו ביום פתיחת המשפטים.

ראוי לציין שהיו אלה המשפטים הראשונים שבהם גרמנים האשימו גרמנים אחרים בביצוע רצח עם. עד למועד פתיחת משפטי פרנקפורט, נוהלו המשפטים נגד אנשי הממשל הנאצי על ידי המעצמות המנצחות, או באמצעות מערכות השיפוט של המדינות שנכבשו על ידי הוורמכט.

במרכז הסרט ניצבת דמותו של פרקליט צעיר (אלכסנדר פהלינג) וחסר כל רקע היסטורי, שנדחף אל החקירה על ידי באואר (גרט פוס). האיטלקי ג׳וליו ריצ׳רלי, שביים את ״מבוך השקרים״, מסביר שהפרקליט הלוחמני הוא דמות פיקטיבית, המורכבת מאלמנטים ביוגרפיים שנלקחו משלושה משפטנים צעירים, שיחד בישלו את הכנת כתב האישום. הפרקליט חסר הידע ההיסטורי, כמו מגלם את הגרמני הממוצע של שנות ה־50, שאינו מתעניין במעשים שביצעו הוריו, וכחלק אינטגרלי מהתקופה שכונתה ״הנס הכלכלי״ של מערב גרמניה, הוא מעדיף להתמסר לטיפוח קריירה ולשיפור משמעותי של תנאי הקיום.

אט-אט נשבה האיש הצעיר בתוך קורי האשמה ההיסטורית של דור ההורים, ובמיוחד הוא מתמכר למעקב אחר יוזף מנגלה, הרופא הפושע של מחנה המוות. החיפושים אחר מנגלה (שלא נלכד בסופו של דבר), תופסים חלק נכבד מדי בסרט, ומסיטים אותו מהעיקר - דיון באשמה ובבחירה המודעת למחוק אותה מכל וכל.

מובן שההתמקדות בנעשה בתוככי פרקליטות מדינת הסן אין בכוחה להניב דרמה סוערת, אלא בעיקר מעקב אחר חיכוכים על רקע בירוקרטי. מההיבט ההיסטורי נקודה זו מעניינת כמובן, אבל אין לה שום קשר לעיצוב של דרמה קולנועית. ״מבוך השקרים״, אם כן, הוא בבחינת שיעור היסטורי אפקטיבי למדי, גם אם לא ממש מדויק. כסרט הוא נטול משמעות פילמאית. התסריט מגושם, ואופני הביצוע שלו - בימוי כבד, משחק מסורבל, עריכה דידקטית - גם הם לא ממש משתייכים לצד המנצח. למעשה, היחידי שמעצב דמות שלמה הוא השחקן הוותיק גרט פוס, המגלם בשכנוע רב את באואר. בינתיים, עד מועד יציאת הסרט לבתי הקולנוע בארץ, הספיק פוס ללכת לעולמו.

"משפחת בלייה"

אף שלודוויג ואן בטהובן הוא ממלכי המוזיקה של העולם המערבי, הרי שמעטים הם כבדי השמיעה ששמם נקשר דווקא עם העשייה המוזיקלית. ומה תעשה צעירה מבנות האיכרים, שנתברכה בכישרון זמרה יוצא דופן, אבל הוריה חירשים ואינם מסוגלים להעריך את האוצר הטמון במיתרי גרונה?

״משפחת בלייה״, שובר קופות צרפתי, מתמקד בעיקר בסיטואציה המתוארת לעיל. נערה בת 16, שאביה, אמה ואחיה לוקים בכבדות שמיעה, נרשמת למקהלת בית הספר התיכון האזורי, וחיש מהר עולה המורה למו־ זיקה על יכולותיה יוצאות הדופן. אף על פי שהמורה מצליח לשכנע אותה להתמסר לטיפוח הכישרון הזמרתי שלה, ואף רושם אותה לתחרות ״כוכב נולד״ במהדורתה הצרפתית, היא נתקלת בסירוב עיקש של בני משפחתה. הסיבה? בחיי היומיום המתנהלים בכפר, נערה זו היא שמשמשת כמתווכת יעילה בין עולם הדממה שבו טובלים בני משפחתה, לבין עולמם של השומעים ובעלי יכולת הדיבור. הינתקות שלה מהטבור המשפחתי דינה כעונש בידוד שיוטל על יתר חלקי המשפחה.

לצד קונפליקט קיצוני זה, מפתח הסרט מספר עלילות משנה, שקשורות בגיל הביולוגי הטעון של הבחורה בעלת קול הזהב. היא בת 16, כלומר מחזורה הראשון מגיע בדיוק בעת חזרה מוזיקלית; היא גימנזיסטית, כלומר ההורמונים אצלה גועשים, וממולה ניצבים כל מיני בחורים שראוי לנעוץ בהם מבט. במיוחד נמשכת הצעירה אל הפרטנר שלוהק יחד עמה לצורך ביצוע משותף של שיר אהבה. משום מה סבורה הנערה ששיר זה תואם את המערך הרגשי שלה, ועל רקע אי הבנה (חלקית וארעית, כמובן) מתגלה מחלוקת בינה לבין שותפה לזמרת הסולו.

"משפחת בלייה". שובר קופות בצרפת

אריק לרטיגו, במאי הסרט, שעשה בעבר את הקומדיה ״כלה בהשאלה״ (עם שרלוט גינסבורג) ואת סרט המתח ״התמונה הכוללת״ (בכיכוב רומיין דוריס), מכונן על הבד קראוד-פליזר מגיר דמעות. מכיוון שאין תרגום עברי מדויק למונח ״קראוד-פליזר״, הפעם ניתן להסתפק בתרגום פשטני של המושג ״מתחנף לקהל״.

החנופה הזאת עשויה ביעילות מרבית, כמעט מדעית, המביאה בחשבון את נטייתה של בלוטת הדמעות להרביץ שעות נוספות בתנאי החשיכה האידיאליים של אולמות ההקרנה. ומה הפלא שהמון צופים צרפתים יוצאים בשחייה מתוך שלוליות הדמעות הנקוות לאחרונה בבתי הקולנוע?

הרפרטואר המוזיקלי שעליו מתעקש המורה לזמרה בכפר שבו מתחולל הסיפור הקטן, כולל עיבודים ללהיטים מוכרים של זמר אחד בלבד - מישל סארדו הוותיק, שמחזיק מעמד בעולם הפופ הצרפתי כבר 50 שנים ויותר. המורה, בגילומו האלגנטי של אריק אל־ מוזנינו (מי שעשה לפני כמה שנים לקולנוע את דמותו של סרג' גינסבורג), קובע חד־משמעית בתחילת הסרט ש״סארדו עבור מוזיקת הפופ הוא מה שמוצרט עבור המוזיקה הקלאסית״. בהמשך העלילה נמצאים מספר מומחים פריזאים שמתגחכים בינם לבין עצמם לנוכח הבשורה הגורפת הזאת.

לזכותו של לרטיגו אפשר לציין שאין רגע דל בסרט. לצד קטעים גסים למדי של חיקוי דיבור בשפת הסימנים, מפציץ ״משפחת בלייה״ בסצינות של אהבת נעורים המהולה בקנאה, בכאב ובאכזבה. העובדה שהנערה לואן אמרה, שזו לה הופעתה הראשונה בקולנוע, מתמסרת כל כולה לתפקיד, כאילו היא חלק מאיזו תוכנית ריאליטי, מעניקה ממד מסוים של אותנטיות למוצר המוגמר. חבל, אם כך, שקארין ויאר ופרנסואה דאמיין, המגלמים את דמויות האם והאב של הנערה, מסתפקים בתנועות ידיים רחבות והעוויות פנים כאילו מצחיקות, במקום להשתדל להוציא מעצמם סוג של משחק קולנועי.

נקמה מוגשת קרה: "מבוך השקרים" הוא שיעור היסטורי אפקטיבי

"מבוך השקרים" מעניק שיעור היסטורי אפקטיבי על גרמניה של אחרי השואה, אבל מפספס בביצוע. וגם: שובר הקופות הצרפתי המתחנף שינסה לגרום לכם לבכות