פיגוע התאבדות בעיר התחתית בחיפה – עשרות הרוגים ופצועים, כולל ילדים – מוציא החוצה את כל השדים הכלואים בגוף האדם. גזענות, אימה והיסטריה משתלטים על הכל, ומונעים מחשבה בהירה מההמון המבועת. סביב סיטואציה קיצונית זו בנה ארז תדמור את "ארץ פצועה", סרטו העלילתי הרביעי, המתמודד בתחרות הראשית של הפסטיבל.

תדמור ("סיפור גדול", "הבן של אלוהים") מכניס את הצופים לתוך סיר לחץ מבעבע, בעלילה שנדחסת ללילה סוער אחד בעיר הכרמל. במרכז הסיפור שני שוטרים – בגילומם של רועי אסף ודביר בנדק – שדומה כי כל צרות העולם נופלות עליהם דווקא באותן שעות לחוצות, המשמשות רגעי מבחן לעמידותם האנושית.

דומה שהרצון להעמיס על הצופים עוד ועוד גירויים וחרדות גרם לתדמור ולאנשי צוותו – הצלם אסף סודרי והעורכת עינת גלזר־זרחין – לאבד את חוש המידה, ובמקום דרמה סוערת מתקבל על הבד מעין חיזיון צווחני, שמרוב רעש לא שומעים בו את הזעקה. היעדר איזון או סבירות בתסריט (שהוכן על ידי תדמור ושלמה אפרתי), בצירוף משחק שכולו ג'סטות לא מבוקרות, אינם מסייעים אף הם לשיפור הרושם הלא טוב ש"ארץ פצועה" מותיר אחריו.

לא רחוק מסקאלת הרגשות הקיצוניים של "ארץ פצועה" מצוי גם העולם הקשה מנשוא שנחשף בסרט התעודה "בת זונה" שהפיקה, כתבה, ביימה וצילמה נירית אהרוני. הסרט מתמקד בנעשה במעון ללינת לילה הממוקם בדרום תל אביב ומיועד לדיירות רחוב, לזונות ולמסוממות, שחלקן אף חולות באיידס. הסיפורים הקשים והמראות הבלתי נסבלים לעתים מועברים לבד בטכניקות צילום ועריכה בלתי שגרתיות, השוברות את הסיפור הליניארי המקובל והופכות אותו לחיזיון ייסורים אפקטיבי.

חבל שאהרוני (שנולדה לנערה שעסקה בזנות, ונמסרה מיד לאימוץ) מאריכה שלא לצורך בתיאורי הסבל הקיצוני, ובאיזשהו מקום הופכת אותם לסוג של מציצנות אסורה. קיצוץ בדקותיו המרובות של הסרט (110 דקות) יכול לרסנו ולשפר אותו באחת.

"ארץ פצועה": מרוב רעש בסרט, אי אפשר לשמוע את הזעקה

סרטו של ארז תדמור מתמקד בפיגוע התאבדות בחיפה ובו עשרות הרוגים ופצועים, היסטריה ובעתה. מרוב הרצון לגרות את הצופים הולך לאיבוד חוש המידה ומתקבל "חיזיון צווחני"