בפרסום המקדים ל"יתומי המהפכה", סרטו התיעודי של הבמאי הוותיק יגאל בורשטיין, נעשה ניסיון למתוח חוט מקשר בין ישיבתה של אמו בכלא הפולני בשנות ה־30 - בעוון פעילות קומוניסטית אסורה - לבין העובדה שבורשטיין שירת במילואים כסוהר בבית כלא של אסירים פלסטינים. במציאות יצאה לו סאגה משפחתית מרתקת, עם השלכות להיסטוריה של המאה ה־20.
"יכול להיות שרציתי לעשות דרך הסרט הזה סיאנס ספירטואליסטי עם ההורים שלי", אומר בורשטיין בנימה משועשעת. "לאחר מעשה, אני לא יודע בדיוק להגיד למה התכוונתי בסרט, מעבר לכך שרציתי דרכו לפגוש כמה חברים של הורי וקרובי משפחה".
כקולנוען מיומן, התמזל מזלו שאחרי השואה נותרו לו בני משפחה באירופה, והוא שומר על קשר עם צאצאי חבריו הקרובים של הוריו, מה שאפשר לו לטוות באמצעותם את הסאגה האמורה. בסרט נודד בורשטיין עם המצלמה בין בריטניה (שבה נולד אחרי שהוריו הקומוניסטים נמלטו אליה מפולין), צרפת, גרמניה, אוסטריה, פולין, צ'כיה וישראל.
"יצא לי משהו שניסיתי להימנע ממנו", מודה בורשטיין בכנות אופיינית. "למעשה אני לא סובל סרטי שורשים, אבל בלי להתכוון הזדמן לי להתחקות אחר סיפור המשפחה שלי כאן, בסרט הכי אישי שלי, ובו, בניגוד למה שאני מורגל בו, אני מדבר ישירות על עצמי, אם כי מבחינתי גם סרט שיצרתי על הרמב"ם הוא אישי".
"ככה זה נראה. אבל התחלתי להריץ בראש סרט על ידידיו של אבי באירופה עוד ב־80', כשהוא נפטר. בעוד שבתנאים של אז זה היה סרט יקר להפקה ואי אפשר היה לצאת לדרך כקאובוי בודד, בתנאים של היום יכולתי להתחיל אותו בלי השקעה גדולה".
"זה לקוח מספר של פילוסוף צרפתי, שבו כתב – 'כולנו יתומי רעיון המהפכה'. כאן הכוונה היא לא למהפכה מסוימת, אלא לתהפוכות שעברו על העולם במאה הקודמת, כולל קומוניזם, סוציאליזם, קפיטליזם, נאציזם וגם ציונות".
באחד הרגעים המצמררים בסרט נראה בורשטיין מגיע עם דודניתו, דינה, רופאה תל אביבית, לבית שבו גדלה בלובלין, והדייר שפתח בפניהם את הדלת התחיל לספר להם, בלי להניד עפעף, על "היהודונים" שגרו במקום לפניו. הטרגדיה של יהדות פולין, שסבלה קשות מאנטישמיות, באה לידי ביטוי ברגע מטריד במיוחד. כשבורשטיין נשאל מה חש שם, הוא משיב בהומור: "באותו רגע עברה בי המחשבה שזה שוט טוב לסרט".
"מה כבר יכולתי לעשות לו, 58 שנה אחרי שעליתי לארץ?".
התרעות פיקוד העורף