"מכונת הכסף"

בניגוד למה שמקובל כעת להניח, משימתו האמיתית של “מכונת הכסף" איננה להסביר במילים של בני אדם את מהות המשבר הכלכלי שאליו הידרדר העולם בשנת 2008, אלא משימה מאתגרת הרבה יותר - להפוך על ראשה את הנוסחה המובילה את הדרמה מאז ימי סופוקלס ואוריפידס. כמקובל בדרמה הקלאסית, גם ב"מכונת הכסף" יש “טובים" ויש “רעים". אך כאן, בניגוד למה ששייקספיר ומולייר סברו, “הטובים" הם הרעים באמת, ואילו “הרעים" גם הם רעים. כמובן שזוהי נגזרת הגיונית לגמרי משדה הפעולה שבו משתכשכת עלילת “מכונת הכסף" - הקפיטליזם על מגוון היבטיו המכוערים.

הסיפור פשוט: שני טיפוסים אקסצנטריים - האחד תמהוני שמנהל קרן גידור, האחר בנקאי מוול סטריט בעל פתיל קצר במיוחד - מגיעים כל אחד בנפרד לאותה המסקנה, וזה קורה ב־2006. על פי הניתוח הסטטיסטי שלהם, הרי ששוק המשכנתאות האמריקאי עומד על סף קריסה. זאת אף על פי שכל המומחים קובעים שההפך הוא הנכון, וכך גם מתנהלת לה מערכת הבנקאות השאננה.

כתוצאה הגיונית מהניתוח של השניים - התמהוני מגולם בידי כריסטיאן בייל, והעצבני הוא סטיב קארל - הם מהמרים בעסקאות שורט עתידיות (שלא כאן המקום להרחיב על מהותן) על מותו של וול סטריט, ובעצם על התרסקותה של השיטה הקפיטליסטית.

מסביבם ממשיכים הבנקאים "הרגילים" בעבודתם המחורבנת, שרק מחמירה מבלי דעת (ואולי דווקא עם ידיעה זדונית, שטנית כמעט) את המצב הכלכלי, ואילו השניים הללו שוכבים במארבים, ממתינים לקריסה שבוא תבוא. ואז, באותו ספטמבר 2008 נורא, כאשר מיליוני אנשים בעולם כולו מפסידים את בתיהם, משרותיהם ואת הפנסיות שלהם, שולפים בייל וקארל את ההימור החם שלהם, והופכים ממיליונרים למיליארדרים כתוצאה מריבוי בתי הקברות של השיטה הכלכלית הישנה. או דווקא בגלל זה.

ההיגיון גורס כי מי שניגש לעשות סרט מעין זה הוא בהכרח נביא זעם, או לפחות נפגע מערכת שואף נקם, ולכן המוצר האמנותי שהוא ירקח - במקרה הזה “מכונת הכסף" - ייחקק לדורות בזיכרון הקולקטיבי כסוג של ספר ירמיהו חדש.

אבל בפועל, על הבד, זה לגמרי הפוך, ואולי הפוך על הפוך. מין ויץ, הלצה למביני דבר. זאת משום שבמרכז ההפקה הזו ניצב במאי בשם אדם מק'קיי, שאף היה שותף לכתיבת התסריט. בעברו הקרוב מק'קיי עשה את סרטיו של וויל פרל - שותפו לביזנס של ההצחקה העממית. ומוצרים ששמו של פרל קשור בהם, הינם כידוע נחותים אפילו יותר מסרטי אדם סנדלר, שמקובל להניח שהוא הירוד בקומיקאים ההוליוודיים.

עם רזומה שכזה, מק'קיי בוודאי איננו הדמות המתאימה להתייצב על משבצת של נביא הזעם ירמיהו. מקסימום הוא יכול לתפוס טרמפ על סוג הנראטיב הנקלה למדי שפיתח “הדוקומנטריסט" מייקל מור (“פרנהייט 11.9"). כלומר, סוג של מופע סטנד־אפ מצולם, הנסמך על נתונים אמיתיים שמעוותים במקצת, ומוגשים עם קריצה עקומה לקהל. מייקל מור חולל פלאים עם הנוסחה הזאת. לפחות אם שואלים את חשבונות הבנק שלו. מק'קיי עושה דברים דומים לאותם מיליונים שהוכו קשות, והוא זה שכאילו בא לתנות את צרותיהם, ולמעשה עושה צחוק גם מהם וגם מאלה שחוללו את אסונם האישי.

התעתוע הזה, שמבינים בענף הימורים שונה לגמרי - ניחוש זהותם של הזוכים באוסקר - גורסים שינחל הצלחה מרבית בסוף החודש הזה, כאשר האקדמיה ההוליוודית תחלק את הפסלונים המוזהבים הללו, מוגש לצופים באופן די מגושם. שילוב של סרט עלילתי, קריצה דוקומנטרית, ודברי הסבר קומיים המשולבים בעלילה באמצעות שחקנית בלונדה הטובלת באמבטיית קצף, שף הקוצץ סלט מול המצלמה, פרופסור לכלכלה בעל שם עולמי וזמרת המשחקת בלאק ג'ק בקזינו בלאס ווגאס.

ומה על הקפיטליזם הטורפני? את זה משאיר מק'קיי לסרטים כבדי ראש ובעלי עוגן מוסרי עמוק יותר. “התמוטטות" של ג'יי. סי. צ'אנדור (עם קווין ספייסי וג'רמי איירונס) עשה זאת טוב יותר מ"מכונת הכסף" כבר לפני חמש שנים. שלא לדבר על שני הסרטים שאוליבר סטון הקדיש לוול סטריט, או אפילו הנאום הנרגש שמשמיע בראדלי קופר באוזניה של ג'ניפר לורנס בסרט “ג'וי" המוקרן כעת בבתי הקולנוע בארץ.

“מכונת הכסף" הוא סרט בנים מובהק. כמעט כל הדמויות הן גבריות, ולנשים שמור פה בעיקר התפקיד הקישוטי של רקדניות גו־גו, דוגמת זו שסטיב קארל פוגש במהלך הסרט, והיא מספרת לו על ההשקעות המה זה מוצלחות שלה, כשרכשה חמישה בתים פלוס דירה בעיר, עם משכנתאות בשיעור של 95% מערך הנדל"ן. היא נבחרה על ידי מק'קיי לגלם את הקורבן הקלאסי של וול סטריט, והיא כמובן בעירום.

ומדוע בכל זאת “מכונת הכסף" הוא סרט לגמרי לא פסול? משום שהוא מצליח לא רע במשימה שהוא כאילו ויתר עליה מראש - להסביר בלשון בני אדם את מהותו של משבר הסאב־פריים שהחריב את העולם כולו.

"חדר"

אין זה משנה כמה כיסאות פוזרו במהלך הפקת “חדר", הסרט מקפיד תמיד ליפול ביניהם. על מנת לנסות להסביר זאת ייאלצו קוראי המוסף (אלה שיחפצו בכך, כמובן) לסבול כמה ספוילרים שעלולים כביכול לקלקל להם את מלאכת הצפייה בסרט עצמו.

ובכן, מדובר בעצם בשתי דרמות המכילות את אותם שני גיבורים. הדרמה הראשונה מתמקדת במה שקורה בחדר־כלא, שם טמונים אם ובנה בן ה־5. האם נחטפה על ידי גבר אנס בהיותה בת 17. כעת, שבע שנים מאוחר יותר, היא עדיין כלואה בחדרון הזה, ומדי לילה היא חווה, בנוכחותו האילמת של הילד הקטן, אונס חוזר ונשנה.

הדרמה השנייה מתחוללת לאחר שהילד הצליח להסתנן החוצה מתא הכלא, להזעיק שוטרים ולהסיר את איום האנס מעל אמו. שני הניצולים מועברים לשיקום ולהתאוששות בבית חולים, ומאוחר יותר נוחתים בביתה הנוח של סבתא (ג'ואן אלן), אמה של הנחטפת, שבמהלך שנות השבי של בתה הספיקה להתגרש מבעלה (וויליאם ה. מייסי), שעקר לעיר אחרת.

חלק א' אינו מתרכז באלימות באופן ישיר; אינו משחזר את נסיבות החטיפה של הנערה, וגם לא את לידתו הטראומטית של התינוק פרי האונס המתמשך בתוך הכלא המאולתר. הוא קופץ ישר ליום הולדתו החמישי של הילד, כאשר אמו חושפת בפניו בפעם הראשונה מושגים זרים לו לגמרי של פנים וחוץ, מציאות “מציאותית" מול מציאות וירטואלית, ומבהירה את מהותה של חומת הכלא המפרידה בינם לבין הבחירה החופשית.

אם כך, החלק הפותח הוא הרציני והתיאורטי יותר, וחבל שהוא כה מוחמץ. לידיו של לני אברהמסון האירי, שביים את “חדר" (על פי ספרה של אמה דונהיו, שאף עיבדה אותו לתסריט), התגלגלה הזדמנות נדירה לתאר תהליך של בניית תודעה אנושית. לא שאברהמסון נכשל בכך במאת האחוזים, שהרי טמונים בחלק א' של הסרט לא מעט מומנטים אינטליגנטיים, שלא לומר מרגשים. הבעיה היא דווקא במוגבלות רוחב הראייה של הסרט; דרישות התסריט מחייבות את האם הכלואה ואת בנה לתפקד כאילו מדובר עדיין בשלב של הריון, והחדר אינו אלא הרחבה של רחם האם. לכן יש להבין את הדרמה המתחוללת בתוך הצינוק הזה לא כתהליך של בניית תודעה, אלא כקורס הכנה לקראת הלידה - לקראת אותו הרגע שבו הילד ייפלט מכלאו הצר, ויאוץ להציל גם את אמא מההתעללות המינית בה.

ואם הדילוג בין שתי המגמות הסותרות זו את זו בחלקו הראשון של “חדר" הוא שמפיל אותו בין הכיסאות, הרי זה בבחינת לא כלום לעומת כישלונו החריף של החלק השני, שמתרחש כבר במחוזות החופש והבחירה האנושית.

עם יציאת האם והילד מכלאם, מצטנפת האם בתוך חומות כלא חדשות שהיא מכוננת - הדיכאון שלאחר השחרור, שהוא מעין אימוץ של תסמונת הדיכאון אחרי לידה. כשהילד ואמו בחוץ, היא בוחרת להיפרד ממנו (ללוקים בחרדת הספוילר, לא לדאוג, אין כאן גילוי של סוף הסרט!), ובכך נפתחת עלילת הסרט לסיפור מלודרמטי דביק, שגרתי, ולגמרי לא רלוונטי לסוגיות המרתקות, גם אם הן מוגבלות, שמעסיקות את חלקו הראשון של הסרט.

מה שמפליא ב"חדר" אינו הופעתה של השחקנית ברי לארסון, שהעפילה לשלב הגמר במועמדויות לאוסקר בגין עבודתה בסרט. העבודה כאן סבירה בהחלט בחלק הפותח, וגרועה בחלק ב'. המפליא הוא ג'ייקוב טרמבלי הקנדי, שהיה בן 8 כשהופק הסרט. הוא מצליח להחזיק בחיים את “חדר" גם כאשר התסריט מתעתע במוצר הקולנועי, ולהעביר מהבד אל הצופים את תחושות ההתבגרות וקליטת תובנות החופש שאותן חווה הדמות שהוא מגלם. וזה המון גם לשחקן ותיק, ולאו דווקא לילדון.

כסף קל: למרות עיסוקו בקפיטליזם "מכונת כסף" לא מציע נבואת זעם

הסרט מצליח להסביר את משבר הסאב־פריים שהחריב את העולם. את העיסוק בשיטה הכלכלית הטורפנית הוא משאיר לסרטים כבדי ראש ובעלי עוגן מוסרי. "חדר" נופל בין הכיסאות