“עמק"

הטוב, הרע והמכוער. הטוב הוא דוד (רועי ניק). נער מיותם מאם, שזה עתה התמקם ביחד עם אביו השתקן בעיר הצפונית מגדל העמק, ומחויב לכונן לעצמו מעגל חברתי חדש. דוד, בניגוד ליתר תלמידי כיתתו, הוא מאופק ומחונך היטב, ואף מפגין שליטה בסיפורת העברית, ברמה שלא הייתה מביישת אפילו את הקורא המסור שמעון פרס. יודע היטב מי הם אתגר קרת, דויד גרוסמן, מאיר שלו, א.ב. יהושע, ומשכיל לצטט מתוך "סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז. עד כדי כך.

הרע הוא אבי (מאור שוויצר) הגדל ללא אב. אבי הוא בחור השש לקראת גיוסו לצה"ל, שכן שם, כך הוא משער, יוכל לקרוע את המתרוממים בכלל, ואת הערבים בפרט. בהגדרה מקובלת, אבי הוא ערס שמתעניין בכלבי תקיפה, ושולח ידיו במעשי בריונות מקוממים.

המכוער הוא ג'וש (נוה צור), אחיו הצעיר של אבי ובן כיתתו של דוד. ג'וש נתפס כחריג בחברת המתבגרים שאופפת אותו. זאת, בשל משקלו העודף, שכמו מכריח אותו להצטיין בתחומים אחרים. לכן, כך נדמה, הוא מפגין בעיקר אלימות כלפי כל מי שנראה לו חלשלוש. המורות למשל, או דוד שזה מקרוב הגיע לעיר.

שלושת הבנים - דוד, אבי וג'וש - מצויים בשלב זה או אחר של בירור גבריותם. דוד שסולד מהמשיכה של אביו השתקן (דורון צברי) אל אקדחים, עלול חלילה להצטייר כמו איזה סיסי רכרוכי בעיניהם של עמיתיו לכיתה החדשה. לכן הוא משתדל להקשיח ולהשכיח את עדינותו הטבעית.

אבי עדיין לא סגור סופית על סוגיית ההומוסקסואליות. הוא שונא אותם באשר הם, ובה בעת מגלה משיכה בלתי מבוטלת לבני מינו, כמו גם לקוד הלבוש המוסכם של מתבגרי הקהילה הגאה. ג'וש החריג יוכל להשיג אחיזה בעולם הנורמלי, כפי שזה מצטייר בעיניו, רק אם יהיה בהמה גסה ויטיל שררה על סובביו, ובעיקר על לינוי (ג'וי ריגר), תלמידה בכיתה.

בין גבריות מעורפלת לבין התבגרות בעולם נטול הורים, מתפתחת בסרט "עמק" דרמה אישית בעלת היבטים חברתיים, שבוודאי שואפת לומר משהו על אודות החיים בישראל המתבהמת של ימינו אנו. מבחינות רבות מזכיר "עמק" את "מלכת הכיתה" (1986), סרטו הנשכח של יצחק צפל ישורון (עם אלון אבוטבול הצעיר מאוד), שתיאר חיי לחץ בפנימייה לבני נוער בסיכון, שבה האלימות היא האופציה היחידה לדיאלוג עם העולם שמסביב. גם תמונת העולם המדכדכת שמתוארת ב"שש פעמים" (2013), סרטו של יונתן גורפינקל, מוצאת לה הדים באווירה ש"עמק" משתדל לעצב.

"עמק" מתקשה להחליט אם מעגלי האלימות, תמצית הביטוי של בני הנוער, נובעים מבתים הרוסים ומטרגדיות אישיות, או שהם נגזרת מתבקשת מאליה מהוויה חברתית כוללת. היעדר האב מביתם של האחים אבי וג'וש, והיעדר האם מביתו של דוד, אמורים באופן הגיוני להפוך את מורי בית הספר לתחליף הורים. אך מה לעשות שהמורים, ובעיקר המורות, חשים מאוימים בשל תלמידים הגדלים ללא סמכות הורית.

"עמק" הוא סרט ביכורים שנכתב ובוים על ידי סופי ארטוס, וכהגדרתו כן הוא: בעיקר, ביכורי בוסר. תסריט מקוטע, מהוסס במידה רבה, שאינו מעז לפסוע עד הסוף במסלול שהוא עצמו מתווה. יש להניח שארטוס, ילידת צרפת, מודעת לסרטים רדיקליים כמו "המולה וזעם" (של ז'אן־קלוד בריסו) או "השנאה" (של מתייה קסוביץ), שהפכו כבר לקלאסיקה עכשווית, ובהם הוגדרה טריטוריית האלימות של בני הגיל הצעיר.

לעומת סרטים צרפתיים אלה, ניכר ש"עמק" מהסס להצביע בבירור על הישראליות - שטיפת המוח הצבאית, ההגשמה האישית דרך הגיוס, ההסתמכות על האקדח וכלב התקיפה - כגורם המעצב את החברה המסוכנת שהתפתחה כאן. הססנות זו מכתיבה, כך נראה, את הריסון (הכל יחסי, כמובן) בשיקוף עולמם של גיבורי העלילה.

"עמק" מציג לראווה דור שחקנים חדש, שבכורח הנסיבות הקולנועיות (ובעיקר התסריט החלש) עושה עבודה סבירה בהחלט. במיוחד מתבלט לטובה באנסמבל השחקנים נוה צור, שמגלם את ג'וש כבד הגוף.

אם יש ב"עמק" נקודת אור בכל הקשור להיבטים הפילמאיים של העשייה, הרי זוהי עבודת הצילום של גיורא ביח, המצליח לשלב בין צילומי פנים מעוצבים בקדרות מוקפדת לבין צילומי חוץ, שנראים לעתים כמו דיווח חדשותי משדה קרב.

“ציפורי חול"

אגדת הפניקס שקנתה לה אחיזה איתנה במיתולוגיה המצרית, הבבלית והיוונית, כמו גם במיתוס היהודי הקדום, עוסקת באותה ציפור פלאית שאחת לאלף שנה עולה בלהבות, ומתוך אפרה בוקעת ציפור פלאית חדשה. אמיר י. וולף, שכתב וביים את "ציפורי חול", כיוון מן הסתם לאגדה הזאת כשהחליט לכנות את סרט הביכורים שלו בשמו העברי של הפניקס.

כבר אמרו את זה קודם, ובכל זאת אפשר לחזור פעם נוספת על המטאפורה המוכרת: ניצולי השואה, אלה ששרדו את מחנות הריכוז וההשמדה בגרמניה ובפולין, נדמו לאותו עוף חול, שבוקע מתוך האפר ופורש כנפיו אל עבר חיים חדשים. ניצולי השואה, טוען וולף בסרטו החדש, הם כמו חברי מסדר גיהינומי שאף אחד לא ממש שואף להתקבל אליו.

ודווקא בנקודה זאת, מביא "ציפורי חול" מעין חידוש מהפכני. גיבורו המרכזי של הסרט, שאותו מגלם עודד תאומי, הינו ישראלי שמתקנא בהווי הפנימי ובזיכרונות האימה שמאחדים בין ניצולי השואה, ורוצה להיות כמו אחד מהם. לצורך זה הוא מתגנב לנשפייה השנתית שלהם, להתכנסויות האבל התכופות שלהם, ואף טורח ומאתר מכון טאטו על מנת לקעקע מספר סידורי על זרועו, כאילו גם הוא היה שם, בין הנידונים להשמדה.

שתי מגמות מובילות דמות זו אל מעגלי ההתחזות. ראשית, מדובר בסוג של בקשת כפרה, שכן רוב בני משפחתו של המתחזה אכן חוסלו בפולניה במהלך מלחמת העולם השנייה, ולו עצמו שיחק המזל לשרוד, משום ששהה באותה העת בפלשתינה המנדטורית.

שנית, וכאן מדובר בסיבה הרבה יותר מוחשית מאשר הנימוק הקודם, המופשט במידה ידועה - מצבו הפיננסי הכושל של מאחז העיניים הזה. לא מכבר הוא הוכרז כפושט רגל ונותר חסר נכסים. בהתחשב בעובדה שעוד קודם לכן אשתו נטלה חייה במו ידיה, ברור שהוא נותר על פני האדמה ללא עוגן מצפוני. בלי אישה ובלי כסף הוא מחליט החלטת זדון: לדוג את עתידו הכלכלי מתוך חסכונותיהן של אלמנות ניצולות שואה, החיות על רנטות מטעם ממשלת גרמניה, אך כמהות גם לקשר כלשהו עם גבר. רצוי שיהיה ניצול שואה, שיידע על מה הן חולמות בסיוטי הלילה שלהן.

הדמות של עודד תאומי חוברת לשתי אלמנות שכאלה - האחת בגילומה של מרים זוהר והאחרת על ידי גילה אלמגור. האחת היא שחקנית תיאטרון נערצת, האחרת היא רופאה שיצאה לגמלאות, ומוצאת עניין בפיסול של תפוחי אדמה. מובן שהן קורבן נוח לנוכל, וששות להפקיד בידי פושט הרגל הזה סכומי כסף נאים, שמאפשרים לו קיום הוגן.

הכל טוב ויפה, עד אותו הרגע שבו צפה גופתו בחוף תל אביב. מי זה נעץ בו שלוש דקירות סכין? מאיפה הוא בכלל הגיע ולמה? תעלומות קשות ששוטר נרפה, בגילומו של אמנון וולף, אמור לפתור אותן בחוסר חשק מופגן. ויש סיבה של ממש למצב הרוח הירוד של שוטר זה. לא זו בלבד שהוא חי בנפרד מגרושתו (מלי לוי גרשון) ומבתו הקטנה, הוא גם בן לזוג ניצולי שואה, המשתייכים אף הם לאותו החוג שהנוכל משתוקק לחדור אליו.

פירוט היתר של העלילה נובע בעיקר מהמבוכה והיעדר כל סבירות שבוקעים מתוכה. בשל העריכה המשובשת (מן הסתם עריכת תסריט) מתגנבות אל הבד גם כמה נקודות הסותרות את ההיגיון, אבל לא בהן נעוצה אשמת הכישלון הכולל של "ציפורי חול", שמוטב היה שלא ייעשה בכלל.

הן הנוכל והן עדת הנשים המרומות הינם דמויות מגוחכות, שהבימוי המגושם אינו מיטיב עמן. משום מה סבר וולף הבמאי, שבעברו מופיעות הצגות שאותן ביים בתיאטרון גשר היוקרתי, כי בזכות עיבוי הסיפור חסר האמינות בכמה נספחים ועיטורים כאילו אמנותיים, הסרט שלו כמו יתרומם לקומה גבוהה יותר. כך קורה שמרים זוהר מוצאת עצמה מבצעת על הבד שירי קברט ביידיש, המצולמים כאילו מדובר בפילם נואר גדוש תשוקה. כך גם מגויס ציורו הקלסיציסטי הנודע של הצרפתי ז'אק־לואי דויד, המתאר את רצח המהפכן ז'אן־פול מארה באמבטיית ביתו, על מנת לסייע בפתרון תעלומת חיסולו של הנוכל המתחזה מתל אביב.

על פי אותו ההיגיון שמייחס לניצולי שואה את מיתוס הפניקס, קרויה הדמות שמגלמת פה מרים זוהר בשם זיסי גליק, כלומר אושר מתוק, בתרגום מיידיש. מצד אחד, זה יפה ונעים ונחמד לייחס לניצולת אושוויץ תכונה מלבבת שכזו. מצד שני, קשה להמר שמישהו יחוש באושר מתוק המציף אותו בעת הצפייה בסרט.

הטוב, הרע והמכוער: "עמק" הוא סרט בוסרי שלא הולך עד הסוף

שני סרטי ביכורים ישראליים מפוספסים: "עמק" לא חודר אל שורשי אלימות הנוער, "ציפורי חול" נוגע בחוסר אמינות בניצולי השואה. ביקורת קולנוע