האחים הבלגים ז'אן פייר ולוק דארדן הם הבנים המועדפים של פסטיבל קאן. ששת הביקורים הקודמים שלהם בתחרות הראשית הניבו עבורם שני פרסי "דקל הזהב", עוד גראן פרי (הפרס השני בחשיבותו) וכן פרסי השחקן הטוב, השחקנית המצטיינת והתסריט המוצלח. בסך הכל מדובר בקולנוענים המצליחים בהיסטוריה של הפסטיבל המוביל בעולם. והנה הם שוב פה, בפעם השביעית, עם "הנערה האלמונית", ודומה שגם הפעם ייצאו מכאן הדארדנים כשפרס הצטיינות כזה או אחר במזוודתם. "הנערה האלמונית" הוא סרט יפה, מדויק, לא מזייף והכי חשוב: מחזיר למרכז הדיון את ערכי המוסר, שאמורים לבדל את האדם מיתר חיות השדה ובעלי הכנף שעל פני האדמה.
הדארדנים מגלמים את האופציה הקשובה והאמפתית שהקולנוע ידע בעבר להציע לאנושות. סרטיהם בנויים דרך קבע סביב עמוד השדרה של המוסר היהודי והנוצרי, השולט במסורת האירופית ובסיסו הוא בחרטה מתמדת ובבקשת מחילה. כך זה היה בסרטיהם הטובים יותר ("רוזטה", "הילד"), וכך גם ב"הנערה האלמונית". אומנם סרט זה לוקה מעט בהיגיון הפנימי שמוליך את הגיבורה, אך מחפה על כשל זה הבימוי, שהוא בעל איכויות נדירות של שקיפות ונאמנות עקשנית לערכי הנאורות, שסרטי המיינסטרים ההוליוודיים מחקו מזמן מהלקסיקון שלהם.
לפני שש שנים הדהים ברילאנטה מנדוזה, הקולנוען הידוע ביותר בפיליפינים, כשהוכתר כבמאי המצטיין בקאן בגין עבודתו הצולעת בסרט "קינאטיי", שעסק בחבורת גברים בהמיים הקוצצת זונת רחוב לפיסות סלאמי קטנות. סרטו החדש "אמא רוזה" כבר מציע משהו שמעבר לסנסציה הפרימיטיבית ההיא. אומנם מנדוזה ממשיך להיצמד לעקרונות ההפקה הזולה והמאולתרת, ו"אמא רוזה", שבו המצלמה אינה נחה אפילו לעשירית השנייה, נותן את ההרגשה כי מדובר בסרט שצולם תוך שעה־שעתיים, ולא בהפקה מתוכננת לפרטי פרטים. הסיפור זעיר הממדים מתרכז במעצרם השרירותי של אישה ובעלה המנהלים חנות ממתקים במנילה ונופלים קורבן להלשנת שווא. המעצר הזה חושף את ריקבון שיטת הממשל באיים צפופי האוכלוסין, ואת השחיתות־אין־קץ המתלווה לכך.
התרעות פיקוד העורף