במלאת 50 שנה לסרט המופת הקצר "לאט יותר", בבימויו של הבמאי אברהם הפנר, מוקרן מיום חמישי האחרון בבתי הקולנוע Voice Over: מקבץ של שישה סרטים קצרים שיצרו בהשראת סרטו, כמחווה קולנועית, שישה במאים בוגרי בית הספר לקולנוע סם שפיגל, ביוזמת מנהלו רנן שור, אוצר ויוזם הפרויקט.
האם המחווה נוצרה כדי לעודד את הסרט הקצר, המשויך בדרך כלל לבמאים צעירים? - אני שואל את התסריטאית מאיה הפנר, בתו היחידה של אברהמ'לה וחברה בצוות היועצים האמנותיים של הפרויקט, עם איתן גרין ואיילת מנחמי, העורכת הראשית.
"אני רואה במה שנעשה כאן, בשתי סדרות המחווה של סם שפיגל לבמאי עבר (הראשונה הוקדשה לדוד פרלוב – יב"א), שימור תרבותי, כשניתנת במה מחודשת לסרטים שנשכחו, או שהם נלמדים בלימודי הקולנוע והציבור הרחב לא נחשף להם", אומרת הפנר הבת.
לדבריה, ששת במאי המחווה - ניר ברגמן, איתן ענר, תום שובל, סיגלית ליפשיץ, מאיה קניג ואורית פוקס־רותם - נבחרו לפי איכות התסריטים שהגישו. הם שיתפו שחקנים מליגת העל, ובהם גילה אלמגור (שני סרטים), אלכס פלג, אילן דר, מכרם חורי, אברהם סלקטר, דאנה איבגי ואריה צ'רנר. "מה שיצא הוא מעין בונבוניירה, שממנה כל אחד יבחר את השוקולד שהוא מעדיף", מעירה הפנר.
היא נולדה ב־70' , שלוש שנים אחרי שאביה יצר בגיל 33 עם שחקני העבר פאני ליוביץ' ואברהם בן־יוסף את "לאט יותר", סרט מטלטל באורך רבע שעה על בני זוג בסתיו חייהם, ושנתיים לפני "לאן נעלם דניאל וקס?", סרטו העלילתי הראשון, שהכניסו היישר לפנתיאון הקולנוע הישראלי. וההפתעה? "כילדה ציירתי ועשיתי עוד דברים, בעוד שהייתי מכריזה בכל הזדמנות 'רק לא קולנוע!', תחום שנראה לי כבית משוגעים, מה שלא מתאים לי", היא מספרת.
התרעות פיקוד העורף