חוה (שם מפוברק) היא רקדנית המקסימה את כל רואיה בשימוש בפרהסיה שהיא עושה בפיתולי גופה. היא אומנית מצליחה בענף שבחרה להתמחות בו. רק נוכחותו האילמת של אחיה הנודניק, שחזר בתשובה, מעכירה את היומיום שלה. כל זאת עד אותו יום מאושר שבו נופל לה האסימון והיא מבינה את דרך האמת של האח המתחרד, וכי החיים על פי התורה וההלכה הם הנכונים גם עבורה (ועבור כל עם ישראל. כמובן).
היה זה סרט תעמולה קצר לטובת הפצת דבר תורה בקרב העדות החרדיות, והוא תוצר של הסכם קח ותן שנכרת בין זוהר לבין הנהלת סם שפיגל - הלא הוא בית הספר לקולנוע הירושלמי. זוהר השתמש בציוד הטכני שהושאל לו מטעם המוסד החינוכי, וכמה מהתלמידים בו שימשו לבמאי השב מן הכפור ככלי עזר בהתקנת סרטו. דני רוזנברג ויניב סגלוביץ', אז סטודנטים בסם שפיגל, תיעדו את התהליך, אלא שמשהו השתבש במהלך התקנת הסרט–על–הסרט, וחומר הגלם שלו נותר לא ערוך במשך למעלה מעשור.
לאחרונה נדרשו מחדש רוזנברג וסגלוביץ' אל התיעוד הגנוז ההוא, שאליו נספח גם ראיון עם זוהר, המתמקד בתהליכי המרת הדת שלו מהאמונה הציונית/חילונית אל החרדה מפני בורא עולם. אל שני רכיבים אלה - תיעוד הסרטת "סיפורה של רקדנית" והראיון האישי - צירפו השניים רכיב שלישי, מתעתע במידה רבה. אלה הם קטעים שנלקחו מעשרת הסרטים העלילתיים שזוהר הספיק לביים בקריירה הפילמאית שלו, בשנים 1965–1975. קטעים אלה כמו מתיימרים להדגים את טלטלות חייו של האומן הטוטאלי הזה, שעיסוקיו הפרועים התפרשו על פני הקולנוע, הבמה, הרדיו והטלוויזיה, ואפילו הובילו אותו פעם אל בית האסורים.
אין ספק, "אורי זוהר חוזר", סרטם של רוזנברג וסגלוביץ', הוא עבודה חשובה מעצם העובדה שהוא מגיש תיעוד קולנועי ארוך (70 דקות) של אחת מדמויות המפתח להבנת החברה הישראלית בשנות ה–60 וה–70. נכון הוא שהראיון הלילי עם זוהר, העשוי במתכונת השיחות האינטימיות שקובי מידן פיתח עם השנים ברדיו ובטלוויזיה, אינו מביא מבט חדש או מקורי של הקולנוען המהולל על הנסיבות שהביאו אותו לנטוש את יריד ההבלים החילוני.
זוהר אומנם מעיד על עצמו ש"הייתי חיה טורפת", ומשכיל לפרט בעניין הזה: "הארוגנטיות שלי, הגאווה, הנחרצות, הדריסה. לא ידעתי מה זה אהבה". אבל אלה, מה לעשות, טקסטים ממוחזרים שהרב זוהר פיזר עם השנים בכלי התקשורת המרובים שכבר ארבעה וחצי עשורים מחזרים אחריו בניסיון לפצח את חידתו.
התרעות פיקוד העורף