פרולוג
"לפני שבע שנים חיכה אברהם הפנר לאוטובוס בצומת סואן בירושלים. אוטובוס שנסע במהירות מופרזת גרם לו לזנק לאחור כדי לא להיפגע", ככה פתחה מאיה הפנר את הכתבה על אביה, אברהם הפנר, במוסף התרבות של "הארץ" בדצמבר לפני שמונה שנים.
מהזינוק הזה לאחור ספג הפנר חבטה מעמוד, והמשקפיים שלו נשברו. "הוא חזר הביתה, שלח את המשקפיים לתיקון ושכחנו מכל העניין", כך במילותיה של הבת.
פתאום האיש הזה התחיל לשכוח מילים.
"אף אחד לא עשה את הקישור לחבטה ההיא בתחנת האוטובוס. מי זכר?" כתבה בתו, "הוא הרי הקטין את האירוע ההוא למינימום אולימפי. לקח הרבה זמן עד שסוף־סוף נעשה הקישור, והוא נשלח לבדיקות הנכונות, שהעלו שהוא אכן סובל מפגיעת ראש, כזאת שיושבת על האזור במוח שאחראי על הדיבור. קוראים לזה 'אפזיה' והסובלים ממנה מתקשים בקומוניקציה ובשליפת מילים מהזיכרון ובדרך כלל לא מודעים למצבם".
אני ראיתי בחיי לא אדם אחד ולא שניים שאיכשהו, באופן הדרגתי התחילו לאבד מילים. חוויתי איך מתפשטת לה בתוך המוח הדמנציה הארורה.
"לאנשים שעוסקים במילים וכותבים זה סוג של גזר דין מוות, אבל אבא שלי נפנף מהסיטואציה את הדרמטיות, קרא לזה 'לדבר באלכסון', כי הוא כן הרגיש שמתברדקות לו המילים, והמשיך להתעקש על תפקוד מלא: המשיך ללמד, המשיך לקדם פרויקטים, אפילו המשיך לכתוב".
מחר, 19 בספטמבר, שהשנה זה ראש השנה תשפ"א, ימלאו שש שנים למותו של אברהם הפנר.
תמונה ראשונה
בשנת 1953 התקבל אברהמ'לה הפנר החיפאי ללהקת הנח"ל, שהייתה אז משופעת כוכבים ולהיטים. היו שם חיים טופול, אורי זוהר, גבי עמרני, נחמה הנדל, "הורה היאחזות", "יא ירח" ואחרים.
להקת הנח"ל, שהייתה מאז ומתמיד החממה לגידול שחקנים וזמרים, הוציאה באותו מחזור לפחות שלושה במאי מסך: אורי זוהר, יצחק שאולי ואברהם הפנר.
אורי זוהר כבש את הקולנוע הישראלי, אחרי שהיה אורי זוהר המצחיקן וכוכב הבמות ומאס בכל זה. הוא "גילה" את עולם הקולנוע וקפץ פנימה. מה שקרה אחר כך זה כבר סרט אחר.
יצחק שאולי שיחק בתיאטרון ובקולנוע. ב־1972 נענה לפנייתו של אברהמ'לה הפנר, החבר שלו מלהקת הנח"ל, והצטרף כעוזר במאי וכשחקן לסרט "לאן נעלם דניאל וקס". יצחק שאולי הוא זה שיצר וביים מאוחר יותר את "קרובים קרובים", הסיטקום העברי הראשון בטלוויזיה. הוא גם הדוד של הבמאי איתן גרין.
"הייתי אז בחור מאוד צעיר, בשנות ה־20 המוקדמות שלי", סיפר איתן גרין בראיון ב"הארץ". "התארחתי אצל דודי, יצחק שאולי, שהיה עוזר במאי של הפנר ב'לאן נעלם דניאל וקס', קראתי את התסריט ונדהמתי מהאפשרות לכתוב כך".
כמה מילים על "לאן נעלם דניאל וקס". אז ככה: רבים ממבקרי הקולנוע חשבו וחושבים שזה הסרט הטוב ביותר של הקולנוע הישראלי. מאז חלפו כמעט 50 שנה, ובמשך השנים נולדו עוד במאים ועוד סרטים, אבל אין ויכוח על זה ש"דניאל וקס" השמיע בזמנו קול אחר ויצר זרם אחר בקולנוע שלנו. זרם שאברהם הפנר היה ממחולליו.
"פעם ישבתי לראות סרטים שעשיתי", סיפר, "ובסוף הייתי ממש הרוס. אמרתי לאשתי שהסרטים עצובים נורא, והיא אמרה שהבטחתי לה בעצם קומדיות. אף פעם לא עלה על דעתי שהסרטים שלי עצובים".
סרט שהמילים האחרונות שנאמרות בו הן "כוס אמק וקס!" זה מצחיק, או בעצם עצוב?
אתנחתא
השיר הזה נחשב - ובצדק - לאחד השירים המוכרים והאהובים שבקלאסיקה הישראלית. הוא זכה להמון ביצועים וגרסאות כיסוי, אבל לא הרבה יודעים שאריאל זילבר, מלחין השיר ומי ששר אותו, הוא בעצם לא המבצע המקורי של השיר. איך כל זה קשור לענייננו, יובהר פה מיד.
בסרט "לאן נעלם דניאל וקס", מגיע מארצות הברית זמר ישראלי אחרי היעדרות רבת שנים. הוא מחפש את דניאל וקס, חבר שלו מהתיכון שנעלם לו במשך כל השנים האלה. יש בתסריט שכתב הבמאי אברהם הפנר, סצינה שבה שר הזמר שיר מקורי.
התסריטאי והבמאי פנה לאריאל זילבר, שנתן לו מנגינה שהלחין. המנגינה נמסרה לאהוד מנור, כדי שיכתוב לה מילים. המנגינה הזו צלצלה באוזניו של אהוד מנור כמו שיר יפני. לכן הוא הלביש עליה סיפור שקרא לו "אגדה יפנית".
ליאור ייני, שמגלם בסרט את שפיץ, הזמר שחוזר ארצה, הוא גם המבצע המקורי של השיר הזה, שנכתב במיוחד לסרט "לאן נעלם דניאל וקס".
ואי אפשר לסיים את התמונה הזו על הסרט הזה בלי לצטט כמה מילים שכתב אברהם הפנר עצמו ב"ספר התסריטים" שלו:
לתפקיד של שפיץ רציתי חבר שלי שחי באמריקה, רן אלירן, אבל הוא לא הבין שאני מתכוון לזה ברצינות. בסוף הוא כעס עליי שהוא לא השתתף, ואת התפקיד שיחק ליאור ייני.
תמונה שנייה
מול סרטי הבורקס של שנות ה־70 וה־80 עמד אברהם הפנר עם הז'אנר שאולי ניתן לכנותו "סרטי בלינצ'ס".
"דודה קלרה", הוא סיפור על שלוש אחיות מפולניה (חנה מרון, עדנה פלידל ורות סגל). קלרה, האחות הבכורה, היא השולטת במשפחה, והיא המחליטה הכל עבור כולם.
"הסיפור של דודה קלרה הוא בעצם סיפור המשפחה שלי", כתב אברהם הפנר ב"ספר התסריטים" שלו. "קלרה היא הומאז' לאמא שלי. כל הדמויות בסרט הן אנשים שהכרתי. כל מילה שם נכונה, אבל את עצמי שכחתי להכניס לסרט".
ואולי הוא עצמו נמצא בכל אחת מהדמויות בסרט? "בעצם לסרט היה חסר חלק: החלק שבו הם מתים", כותב הפנר. "במובן הזה 'אהבתה האחרונה של לורה אדלר' היה ההמשך של דודה קלרה".
כי הסרט "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" הוא על גסיסתו של תיאטרון היידיש ומותה של שפת היידיש. "הביקורות היו אומנם טובות, אבל בקושי ראו אותו", כתב הפנר. "העניין הוא שהסרט היה על אנשים שהולכים למות, ואנשים בני הדור שלי לא רצו, באופן טבעי, להתעסק בנושא כאוב כמו המוות של ההורים שלהם".
מה הפלא והתמיהה על זה שהבורקס ניצח את הבלינצ'ס? כי שמחת חיים, אפילו אם היא מוגזמת ומעושה, עדיפה על מוות, אפילו כשהוא הכי טבעי.
התרעות פיקוד העורף