לפני כחודש העלה לראשונה המוזיקאי והגיטריסט שמוליק בודגוב את מופע הסולו הראשון שלו, "הגיטרה של בודגוב - תחנות בחיי". לצורך המופע הוא התחמש בתזמורת ושני זמרים ובמהלכו הוא מספר את הסיפורים שמאחורי השירים שבהם לקח חלק לאורך הקריירה שלו, שנמשכת על פני חמישה עשורים.
שבוע אחרי המופע הראשון הגעתי לשוחח עם בודגוב בחנות כלי הנגינה שלו בתל אביב, וכבר מקצה הרחוב שמעתי את צלילי הגיטרה שלו נישאים באוויר. כשהגעתי לחנות ראיתי אותו יושב על כיסא, מרוכז בסולו הגיטרה המחשמל, האצבעות נעות במהירות על המיתרים, ראשו מורכן והוא אינו מבחין במי שנמצא סביבו. כשסיים, הניח את הגיטרה והוביל אותי למשרדו הנמצא בקומה השנייה של החנות, שנראה כמו קפסולת זמן מרגשת: תמונה של להקת ברוש עם אריאל זילבר תלויה לצד כרזת הופעה של להקת ששת ועטיפת אלבום עם יגאל בשן סמוך לחוזה ממוסגר מטעם המפיק והאמרגן יהודה טלית, שבו נכתב כי שמואל בודגוב בן ה־16 וחצי, חבר להקת הצ'רצ'ילים, חותם בזאת כי הוא מוותר על אחוזים מהכנסותיו מההופעות וההקלטות עם אריק איינשטיין. הצד החותם נותר ריק.
"זו תמצית הקריירה שלי, ואת התמצית הזו ניסיתי להביא לבמה למופע הבכורה", הוא אומר בעיניים נוצצות. "לשמחתי זה עבר. בהתחלה לא ידעתי מי יבוא, האם יהיה קהל שמורכב מקשישים כמוני, מי יתעניין במופע? להפתעתי, הרבה חבר'ה צעירים כתבו לי שנהנו מהמופע. זה היה מרגש שהגיעה קשת רחבה של אנשים".
איך נולד הרעיון למופע?
"יותר ויותר אנשים שאלו אותי למה אני לא מעלה מופע משל עצמי, שבו אספר את הסיפורים מאחורי הסולואים, שאנשים לא יודעים שהם שלי. המטרה הייתה לחלוק כבוד לגיטרה ולשים אותה במרכז. רציתי להביא את הגיטרה במלוא הדרה לאוזני הקהל, להזכיר למי שגדל כמוני על המוזיקה היפה בעולם של שנות ה־70, שנים שבהן הגיטרה היוותה את מרכז הרוק'נרול בעולם, איך נשמעת גיטרה. אני לא מונע מתוך אגו או רצון להתפרסם, כי זכיתי בכל הפרסום והכבוד האפשריים במדינה הזו, אבל בער בי לנגן ולאפשר לעצמי לתת ביטוי הולם ליכולות שלי כגיטריסט".
בשנים האחרונות היכולות שלו כגיטריסט לא באות לידי ביטוי, לדבריו משום שתעשיית המוזיקה העכשווית דחקה הצדה את תפקיד הגיטריסט המוביל. לטענתו, זו הסיבה שהוריד הילוך מעבודתו כגיטריסט בהופעות ובהקלטות, ופתח עסק. "בתחילת שנות ה־2000 התחלתי להרגיש שאוזל כבודו של נגן הגיטרה הווירטואוזי בתעשיית המוזיקה הישראלית", הוא מסביר. "במקומו, הסינתיסייזרים והמחשבים הכתיבו את הטון. כאדם שהגיטרה זורמת לו בדם ובכל רמ"ח איבריו, הרגשתי לא טוב עם זה. דחקו את רגלי נגני סולו הגיטרה מהשירים. הרגשתי שהכישרון שלי כגיטריסט מקבל פחות ופחות ביטוי. גם בהקלטות הרגשתי זאת. לואי להב, למשל, הזמין אותי לנגן בהקלטות של זמרת מאוד מפורסמת שהוא הפיק. כשניגנתי הוא אמר לי: ‘שמוליק, הסולו שלך יותר טוב מהזמרת, תוריד פרופיל, תנגן פחות טוב'. צחקנו, אבל היה בזה גם משהו אמיתי. זה המשיך עד שנמאס לי להופיע ולנגן. חברים שלי, גיטריסטים, מנגנים בהופעות של גדולי האומנים ומרגישים סטטיסטים ברמה שאם הם לא ינגנו, אף אחד לא ירגיש".
30 הופעות בחודש
בודגוב (67) נולד וגדל בשכונת קריית שלום בתל אביב למשפחה ממוצא נאש דידן. אביו היה מנגן על טאר, כלי פריטה, אזרי. דודו, יוסף פלתה, היה אחד הגיטריסטים הראשונים בארץ. "גדלתי בבית לא קל", הוא מספר. "בית עצוב עם המון בעיות. בגלל הבעיות הייתי ילד די עצוב, והמוזיקה הייתה מפלט עבורי".
כשתקליטי הרוק'נרול הראשונים הגיעו לארץ, הוא מיהר לרכוש אותם והיה שומע את הרולינג סטונס והביטלס. "התאהבתי בצלילים האלו", אמר. "זה הטריף אותי. המוזיקה סייעה לי לברוח מהאווירה שבבית, היא הייתה האור בחיי".
בגיל 9 עבד במשך חודשים כדי לקנות את הגיטרה הראשונה שלו, גיטרה קלאסית. "מהר מאוד עברתי לגיטרה חשמלית והייתי לומד לנגן סולואים של ג'ימי הנדריקס דרך הפטיפון", הוא מספר. בגיל 13 הקים עם חבריו את להקת הקצב הראשונה שלו, הבובות, ובהמשך את להקת המחשבות, שהוחתמה במשרדם של חיים סבן ויהודה טלית. "חיממנו להקות כמו עוזי והסגנונות, האריות והצ'רצ'ילים", הוא מספר. "כנראה שהתבלטתי, כי כשהייתי בן 16 וחצי חיים סבן התוודע אליי וצירף אותי ללהקת הצ'רצ'ילים החדשים, בגלגולה האחרון, שהוקמה מחדש כדי ללוות בהקלטות ובהופעות את אריק איינשטיין".
מה מרגיש ילד בן 16 וחצי שמנגן עם הזמר המפורסם במדינה?
"בכנות, יותר התחברתי אז לצ'רצ'ילים מאשר לאריק, כי הם ניגנו רוק כבד ואהבתי את האלבום שהם הוציאו בחו"ל. הם באו מאותם עולמות שחוויתי. כשהכרתי את אריק, התאהבתי באישיות שלו. הוא היה האדם הכי נחמד וטוב וטהור שהכרתי. בגלל שהייתי נער, הוא כל יום היה מגיע אליי הביתה, מקבל אזהרה מאמא שלי לדאוג לי, כי בכל זאת, חבורת לול הייתה ידועה בהתהללויותיה ובחוויות שלה עם סמים. אחרי ההופעות הוא היה מחזיר אותי הביתה ודואג לי, כמו בייביסיטר להופעות".
החוויה הבולטת ביותר של בודגוב עם איינשטיין הייתה בעת הקלטת השיר "יכול להיות שזה נגמר". "זו הייתה ההקלטה הראשונה שלי איתו", הוא נזכר. "בהתחלה ניגנו את הגרסה של שם טוב לוי, מלחין ומעבד השיר, אבל אריק הרגיש שחסר משהו, ואז הוא פנה אליי, ואמר לי: ‘ילד, אתה מכיר את האריק קלפטון הזה? אתה יכול להביא לי את הסאונד שלו?'. אמרתי לו כן, לקחתי את פדל הדיסטורשן וניגנתי. אריק התלהב והחליט שזה יפתח את השיר. שם טוב לא היה מרוצה בהתחלה, כי מעולם לא ניגנו דיסטורשן במוזיקה עברית, אבל אריק התעקש. הופענו עם אריק בכל ערב, 30 הופעות בחודש, לפעמים יותר. פתאום היינו סופרסטארים".
איך זה הסתדר עם הלימודים?
"זה לא הסתדר. לא סיימתי בגרות, אבל תחשוב איפה הייתי. מי בגיל 16 וחצי יכול לומר שהוא ניגן עם אריק איינשטיין? אני זוכר ערב אחד שהופעתי עם אריק בבית ליסין ובסוף ההופעה ניגש אליי שלמה ארצי, שהיה אז בתחילת דרכו. הוא אמר לי: ‘אני אוהב את הנגינה שלך'. הייתי כולה בן 17".
הקדמנו את זמננו
קצת לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים התגייס לצבא: "צבי שיסל, שניהל אז את אריק, ניסה לשכנע אותי לא להתגייס כדי להמשיך את רצף ההופעות עם אריק, אבל היה לי ברור שאתגייס. בהתחלה הייתי שריונר ועשיתי טירונות קרבית. כשהייתי בבסיס הטירונים ברפיח, אריק בא לתת הופעה חינם כקומבינה, כדי שהמג"ד ישחרר אותי לשבועיים להופיע איתו בהופעות שכבר נקבעו מראש. בגלל שהיה לי פרופיל גבוה, לא הסכימו לגייס אותי ללהקה צבאית, אבל אחרי הטירונות ואחרי ההופעה הזו, הבינו שיש להם גיטריסט כוכב, וצירפו אותי ללהקת גיסות השריון".
בלהקה הצבאית הכיר בודגוב את מי שהפכה לאשתו ולאם ילדיו - הזמרת חני אליקים, שהתפרסמה מאוחר יותר כחברה בלהקת סקסטה. גם את חברו הקרוב, "חבר נפש" כהגדרתו, עדי רנרט, הכיר בלהקה ועד היום הם מנגנים יחד בהופעות. בודגוב, אליקים ורנרט השתתפו בתוכניתה האחרונה של להקת גיסות השריון שנקראה "מן המזרח הפרוע". אף שהיו בה כישרונות כמו דפנה ארמוני ומאיר סוויסה, היא לא הצליחה במיוחד: "כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הופענו במוצבים השונים, ולמרות שהמוזיקה של הלהקות הצבאיות לא הייתה הפייבוריטית שלי, אפשרו לנו, הנגנים, לעשות את הקטע שלנו והכנסנו קצת רוק'נרול. מי שהכיר אותי בלהקה היה המלחין יאיר רוזנבלום, ששאב אותי להקלטות ולהופעות בהפקתו".
העבודה הראשונה שרוזנבלום סידר לבודגוב כחייל משוחרר הייתה במופע המשותף של דודו זכאי ודורית ראובני "לקום בשש בבוקר" (1977). "הרגשתי לא ממש טוב עם המופע, כי מה לי ולמוזיקה הזו? היה מפוזר חציר על הבמה, והופענו בקיבוצים, ולא התחברתי לזה אבל זרמתי", הוא אומר. "זה היה קצת טראומטי עבורי, וכבר חשבתי לסיים את מבחני הבגרות וללכת ללמוד באוניברסיטה. לשנות כיוון".
הישועה הגיעה מטלפון שהוא לא ציפה לו. על הקו היה שם טוב לוי: "אחרי הרגע הלא נעים שהיה באולפן בזמן ההקלטות עם אריק, האחרון שציפיתי לקבל ממנו טלפון היה שם טוב לוי. הוא הזמין אותי להצטרף ללהקת רוק מתקדם חדשה שהוא מקים בשם ששת יחד עם עדי רנרט ויהודית רביץ, שהייתה בתחילת דרכה. זו הייתה מוזיקה מתקדמת, ויש שאומרים שהיא הקדימה את זמנה. הופענו שש הופעות בלבד לפני שהעסק התפרק".
עם זאת, ההרכב הספיק להקליט אלבום שלימים הפך לאבן דרך ברוק הישראלי, ומתוכו התפרסמו השירים "ענבלים" ו"בלילות הסתיו". "זה היה פרויקט שאפתני שנלווה לו משבר, כי השקענו בזה כל כך הרבה עבודה ובסוף הוא לא הצליח", הוא אומר. "כשכבר הייתי עם רגל אחת בחוץ ורציתי לעזוב את התחום, איקי לוי הציע לי לנגן עם מוזיקאי אחד ‘מוכשר אבל קצת מוזר', לדבריו, בשם אריאל זילבר, שמקים להקה. זרמתי עם ההצעה. אריאל גייס את איקי, אותי ואת יוסי מנחם ועשה לנו טירונות חבל על הזמן. התחלנו להופיע עם אריאל, שכבר היה די מפורסם, בין השאר בפסטיבל הזמר עם השיר ‘תן לי כוח', ועבדנו איתו על אלבומו השני. אריאל קרא ללהקה שלנו על שם שירו, ‘ברוש'. מצאתי את עצמי נשאב שוב ללהקת רוק'נרול. לזכותו של אריאל ייאמר שהוא ראה את הכישרון של הקבוצה הזו ונתן לנו יד חופשית לעשות חגיגה של סולואים. הוא שר חצי שיר וניגנו חצי שיר. זה החזיר אותי לעולם המוזיקה באופן טוטאלי".
אלבומו השני של זילבר והראשון עם הלהקה החדשה כלל להיטים כמו "שמש, שמש", "ישראלים מצחיקים", "תן לי כוח" ו"פעם הייתי ילד קטן". "עם אריאל חרשנו את הארץ בכל הבמות הגדולות וכבר הפכנו למוכרים", אומר בודגוב.
באזז של יצירה
אחרי שהפרידו כוחות מזילבר, החלו חברי ברוש לנגן בהקלטות שונות, בין השאר בתקליט "קדחת חסידיסקו" של ריקי גל, בפסקול הסרט "הלהקה" ובתוכנית הטלוויזיה של ירון לונדון "עלי כותרת", עד שבקיץ 1978 באה ההצעה לנגן בפינה בתוכנית חדשה בטלוויזיה החינוכית בשם "זהו זה!". "בהתחלה לא ידענו במה מדובר ובמה עוסקת התוכנית, אז התחלנו לנגן שירים סטנדרטיים לפי נושאי התוכנית, שירים שליוו את קטעי החידות לילדים", הוא משחזר. "די מהר השתעממנו, אז החלטנו על דעת עצמנו לנגן ביטלס במקום לחן ישראלי או חגיגי. כשראינו שלא פוטרנו, עברנו לנגן ג'ף בק וקלפטון. עם הזמן התפתחנו מוזיקלית והתחלנו לכתוב חומרים מקוריים לפינה. לאט־לאט נתנו לנו יד חופשית גם על הסאונד. בהמשך באנו להפקה עם דרישות לציוד סאונד משוכלל, והם קנו לנו כל מה שרצינו. קיבלנו מכתבים מבני נוער מכל הארץ שכתבו לנו שבזכותנו הם התחילו לנגן. עשינו באזז של יצירה מוזיקלית עם מאות קטעים שכתבנו וניגנו בתוכנית".
באיזה שלב הבנת שאתם סיפור הצלחה?
"די מהר הרגשנו סופרסטארים. ליווינו את כל האומנים שהתארחו בתוכנית, וכל אומני ישראל רצו שננגן בהקלטות שלהם. לפעמים היינו יותר מפורסמים מהזמרים עצמם. יום אחד הופענו עם אחד הזמרים המוכרים ביותר בישראל, ובסוף ההופעה בני הנוער ניגשו לבקש מאיתנו חתימות ולא מהזמר. לחשתי לנערים באוזן לעשות טובה ולבקש מהזמר גם חתימה, כדי שלא ייעלב. זו הייתה מידת ההערצה שהייתה כלפינו אז".
אתם גיליתם את יהודה פוליקר
"יש אירועים בחיים שבלי לשים לב אתה משפיע על גורל של אדם. ככה היה במקרה של פוליקר. הכל התחיל כשהיינו בפריז וראינו הופעה של להקת ג'נסיס, שהופיעה עם שני מתופפים. זה היה נורא יפה, כמו מראָה. המראה הזה היה לנו בראש כשצביקה פיק, אז בשיא כוכבותו, ביקש שננגן איתו בהופעות. הצבנו לו תנאי. אמרנו לו שאנחנו רוצים שיהיו שני מתופפים ושני גיטריסטים. היינו במעמד שאף אומן לא העז להגיד לנו ‘לא'. איקי מצא מתופף, אבל לי היה קשה למצוא גיטריסט מתאים. אז איקי המליץ לי על גיטריסט מהצפון בשם יהודה פוליקר, שמנגן בלהקת חתונות בקריות. היססתי. לא רציתי נגן חתונות, אבל איקי התעקש ויהודה הגיע לחזרות שלנו עם צביקה. האמת? יהודה לא נראה בכלל כמו גיטריסט. איפה הקעקועים, איפה השיער הארוך? אמרתי לאיקי שהוא לא נראה גיטריסט, אבל כשיהודה התחיל לנגן פינק פלויד - הצטמררתי. יצאנו לסיבוב הופעות עם צביקה והשאר היסטוריה. יהודה הוא אחד האומנים הכי מוכשרים ואחד הגיטריסטים הכי טובים במדינה. קרוב לוודאי שהוא היה מגיע לאן שהגיע גם בלעדיי, אבל הייתי שם ברגע הזה, לחבק אותו ולהזמין אותו לנגן עם להקת ברוש. הוא עד היום זוכר לי את זה".
מה היה מיוחד בברוש?
"היה לנו סאונד משלנו. היינו כל כך מגובשים, טובים ומיומנים, שמי שהזמין אותנו ידע מה הוא מקבל ואיזו תוצאה הוא יקבל. לכן היינו כל כך מבוקשים. בשלב מסוים לא היינו מרוצים מהסאונד שחווינו בהופעות של האומנים הגדולים, אז הקמנו חברת הגברה משלנו כדי להישמע הכי טוב בעולם. זה היה פורץ דרך. מוזיקאים ידעו שאנחנו לא עובדים לבד אלא כעסקת חבילה - או כולנו יחד או אף אחד מאיתנו".
בהמשך הצטרף ללהקה הקלידן־זמר דריו מלכי, והלהקה ניגנה בהקלטות רבות, גם של הגבעטרון, גידי גוב ומתי כספי וגם של חיים משה, איציק קלה ואבנר גדסי: "גם כשניגנו במה שמוגדר מוזיקה ים תיכונית, ניגנו רוק'נרול ובדרך שלנו. התייחסנו למוזיקה הזו ברצינות ולא כמוזיקה סוג ב'. לפעמים היה נדמה לי שהתייחסנו לזה ברצינות רבה יותר מאשר האומנים עצמם".
איך נולד הסולו ב"נכון להיום" של זהר ארגוב?
"הוא נולד כמו שהרבה סולואים שלי נולדו: מהנשמה. זה עניין של דמיון וחופש יצירתי. היינו מקליטים את המוזיקה עם מי שהיה המעבד המוזיקלי, וזהר בא לשיר אחר כך. ראיתי אותו גם בימים הטובים פחות, וזה היה עצוב".
מפרקים את החבילה
מבין כל המוזיקאים שאיתם עבד, לבודגוב שמורה פינה חמה ליגאל בשן. "אח שני, בלב ובנפש", הוא מגדיר אותו. "יגאל היה הבן אדם שהייתי הכי קרוב אליו בתעשייה הזו, היינו חברים לסיפורים הכי אינטימיים. הוא נגע בתהילת עולם, כשבין האנשים שכתבו לו היו בריאן אדמס ואלטון ג'ון. בשנת 2003 הפקתי לו אלבום בשם ‘שמיים תחייכו'. הקלטנו אצלי באולפן וניגנתי בכל הכלים. בשיר הנושא הוא שר ‘שמיים תחייכו - אני כבר לא יכול', ומאז אני שואל את עצמי, אולי זה היה רמז לעתיד לבוא. רמז שלא הבנתי? הוא חסר לי מאוד".
מה הסיפור מאחורי הקטע המוזיקלי המיתולוגי שלך בשירו "סיון"?
"השיר ‘סיון' נולד באולפן בחמש בבוקר. במקור, יגאל הקליט את השיר כמה שנים קודם לכן באנגלית בשם ‘My Suzanne' עם גיטרה אקוסטית בלבד. כשהוא החליט להקליט בעברית, ישבנו באולפן וניגנתי את הליין המוכר בגיטרה אקוסטית. ‘שמו', כך הוא קרא לי. ‘תנגן בדיוק אותו דבר, אבל בגיטרה חשמלית'. לא רציתי אבל הוא התעקש. כשניגנתי בגיטרה חשמלית, הוא הבין שככה הוא רוצה שזה יישמע".
יגאל סיפר בעבר שלא רציתם לנגן את השיר הזה בהתחלה
"היו חלק מחברי הלהקה, לא אגיד מי, שלא ממש התלהבו בהקלטת השיר הזה ולא ראו את הפוטנציאל שיש בו, אבל יגאל רצה אותו מאוד. אני התחברתי לשיר ואפשר לשמוע את זה בנגינה שלי".
ב־1988, כשברוש בשיאה, התגברו הריבים בין חברי הלהקה, מה שהוביל בסופו של דבר לפירוקה. "המשקעים נוצרו כאשר הבנו שאנחנו לא יכולים להיות גם אנשי עסקים ובעלים של חברת הגברה וגם להיות מוזיקאים, אז החלטנו לפרק את החבילה", מסביר בודגוב את הפרידה. "כיום אנחנו החברים הכי טובים שיש".
בשנה האחרונה התאחדתם עם אריאל זילבר לשני מופעים מוצלחים, למה לא המשכתם?
"זה מכעיס אותי, כי שתי ההופעות האלו היו סולד אאוט והקהל נטרף, ויכולנו בקלות למלא עוד איזה שמונה־תשע פעמים את האולמות. אנחנו מאוד מוכנים לזה. הקסם נשאר כמו שהיה, אנחנו נשמעים בדיוק אותו דבר כמו בעבר ועשינו חזרות רבות, אבל אנחנו לא אנשי הפקה ולא יכולים להפיק בעצמנו מופעים. מבחינתנו אנחנו מוכנים לאיחוד ולהופעות, בדיוק כמו בעבר".
העבודה הראשונה של בודגוב מחוץ ללהקת ברוש הייתה באלבום ובמופע של שלמה ארצי - "חום יולי אוגוסט", בהפקתו של לואי להב ובעיבודו של עדי רנרט: "כשלהקת ברוש התפזרה וכל אחד מאיתנו הלך לדרכו, רבים בתעשייה רצו לעבוד איתי. הראשון שפנה אליי היה עדי רנרט, שהביא אותי לאלבום של שלמה. בהתחלה התרשמתי מהעבודה המקצועית של עדי ולואי, ואני חושב שזה אחד האלבומים הכי אומנותיים של שלמה. אבל זו הייתה תקופה לא קלה. שלמה אדם לא קל, תובעני מאוד, פרפקציוניסט, ובוא נאמר שלא היה שם סולו גיטרה. בכל ההקלטות שניגנתי עד אז היו סולואים של גיטרות, וכשהגעתי לנגן באלבום כפול ולא נתנו לי לנגן אפילו ארבעה צלילים, זה תסכל אותי. עשיתי את עבודתי נאמנה אבל לא התבטאתי כגיטריסט. לואי קרא לי הסבל של הלהקה, עד שנמאס לי".
אומנות לפני הכל
לאורך שנות ה־80 וה־90 ניגן בהקלטות של אומנים רבים, בהם שלמה גרוניך, נורית גלרון, עוזי חיטמן, אתי אנקרי ויוסי בנאי. הפרויקט המשמעותי הבא שיזם היה אלבום הבכורה של להקת היהודים "מציאות נפרדת", שבו ניגן ואותו עיבד והפיק. האלבום, שיצא בשנת 1995, סלל את הדרך של הלהקה להפוך לאחד מהרכבי הרוק המשפיעים בישראל. "לקראת גיל 40 התחלתי להשתעמם מכל מה שעשיתי בתעשיית המוזיקה, כי הרגשתי שהביטוי של הגיטרה בשירים הלך וירד והכל נהיה ממוחשב. נשבר לי מזה", הוא מודה. "חברים שידעו שאני בוער ומואס בתעשייה, המליצו לי לשמוע זמרת צעירה בשם אורית שחף. כששמעתי אותה התלהבתי. אמרתי לעצמי 'וואו, הנה זמרת שיכולה לאפשר לי לנגן כמו שאני רוצה'. הקלטנו שש סקיצות לשירים, והלכתי איתן לחיים שמש מהד ארצי - וקיבלנו תקציב ענק להפקת אלבום. יישמתי את כל השורשים שלי מהרוק'נרול באלבום הזה, וניתנה לי יד חופשית לעבוד. בינתיים הגיע תום פטרובר, שכתב לאורית חומרים, ושמעתי אותו שר. ידעתי שהוא מתכנן להקליט לעצמו אלבום לבד, אבל היה ברור לי שהם צריכים לשיר ביחד. כולם אמרו לי שזה שיגעון ושהם לא יסתדרו, אבל כשגלגלתי את הרעיון בהד ארצי, הם קיבלו אותו. בעצם הכרחתי את אורית ותום להיות צמד, והם התחתנו בסוף, אז אולי יש לי בגן עדן איזה מקום על כך".
שיערת שהאלבום יזכה לכזו הצלחה?
"לא חשבתי במונחים של הצלחה. הייתי באמוק של הפקת אלבום שבו אוכל לנגן כמו שאני רוצה. שמתי את האומנות לפני הכל. אחרי שהגשתי את המאסטר של האלבום, סיימתי את תפקידי ופרשתי מהפרויקט. שמחתי לראות שאורית ותום לא התייאשו, גיבשו הרכב צעיר, חרשו את כל הבמות בארץ והצליחו".
לפני 17 שנה פתח בודגוב את חנות כלי הנגינה שלו בתל אביב ופיתח מותג גיטרות מוצלח משל עצמו. "אני מתרגש בכל פעם לפגוש צעירים שמכירים את החומרים שניגנתי ויש להם כבוד למוזיקה ולגיטרות", הוא אומר. "אני נטוע פה באמ־אמא של האדמה, ישראלי בכל רמ"ח איבריי, וההיסטוריה הזו באה לידי ביטוי גם בנגינה שלי".
הוא מגיע מדי פעם להקלטות, אבל יש לו תנאי: "אף אחד לא יכול להזמין אותי לנגן באלבום בלי שאנגן בו סולו, אחרת זה לא מעניין אותי. אני מגיע לעשות את מה שאני יודע לעשות ובשביל שאר קטעי הנגינה יש גיטריסטים סופר־מוכשרים, נגנים ברמה הכי גבוהה. אני מנגן בעיקר בשביל הנשמה. את סולואי הגיטרה אני עושה במופע שלי, בגדול, בלי לדפוק חשבון".
"הגיטרה של בודגוב - תחנות בחיי", 20 במאי, 21:30, "גיטר לופט", שוקן 27 תל אביב