המוזיקאי ארקדי דוכין חוגג ממש היום יומולדת 60, והוא יכול לזקוף לזכותו קריירה מפוארת, הישגים רבים ואינספור להיטי ענק - והיד עוד נטויה. אבל בתחילת דרכו כמוזיקאי, במחצית השנייה של שנות ה-80, החיים נראו זוהרים פחות. חברי החברים של נטאשה גרו אז במלון דירות זול ברחוב שלמה המלך בתל אביב ומצבם הכלכלי היה קשה במיוחד, עד כדי כמעט חרפת רעב, כשכל אחד סוחב על גבו טראומות משלו.
"הרגשנו אז מסכנים", אומר דוכין בריאיון מיוחד לוואלה! תרבות. "היום אני יודע שאלוהים הפגיש אותנו. אני לא דתי, אני אוכל שרימפסים ולא שומר שבת, אבל חושב שאלוהים הפגיש אותנו על רקע של אסונות. כל אחד מאיתנו עבר איזשהו אסון אישי. האסון שלי נבע מאותם מקומות של יהודה פוליקר, שקשורים בשואה ובהיטלר. אני דור שני קשה, בן לשני הורים שהיטלר הרס להם את החיים, והם הרסו לי את החיים. אנחנו מדברים על אסונות ילדות".
"הרגשנו מסכנים, וחברות התקליטים ניצלו את המסכנות שלנו, והייתי מוכן לחתום על כל דבר כי מאוד רציתי להיות מוזיקאי. לא התנהלתי טוב ברמה הכלכלית. כל כך רציתי להצליח במוזיקה שהייתי מוכן לוותר על הכול, על כל הכנסה", הוא מוסיף, "ואז גנבו לנו איזה 70 מיליון שקל. סלחתי לכולם. אני לא כועס על אף אחד".
היחס של דוכין לרדיו מפויס היום הרבה יותר. בעבר ניהל מאבק מתוקשר נגד גלגלצ, אמר שהושפל בדחיות רבות מוועדת הפלייליסט לאורך השנים, וב-2017 אפילו כתב מכתב לשר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, בעקבות התעלמות התחנה מאלבום שהוציא, "לאהוב או למות".
"אין לי שום רגשות טינה לתחנות כמו שהיה לי אולי לפני 20 שנה, כשהייתי אומר 'למה אתם לא מעזים?'. אני מבין אותם, כי למעשה האנשים שנמצאים באוטו ופותחים רדיו צריכים לשמוע משהו שירגיע אותם על רקע כל המהפכות המוזרות ועל רקע המדינה הזאת. אין בי שום כעס מינימלי היום אם אני מוציא שיר ולא משמיעים אותו. אני באמת לא שומר טינה, לעומת מה שהיה פעם, לפני 20 שנה, כי לא הבנתי שאלה גופים שבעצמם בסוג, נקרא לזה במילה עדינה - של הישרדות".
גם כשמעלים בפניו את היעדרם של אמנים מבוגרים מהפסטיבל שערכה התחנה לרגל 30 שנה להיווסדה, הוא מסרב להתרגש. "אני שונא מטיפים, ואם אני אגיד לך שאני נגד התופעה הזאת אז אני אהיה מטיף בעצמי. אני לא קובע בשביל אף אחד מה לעשות, ואם הגוף הזה מחליט שלא מתאים לו המבוגרים - שיבורך. זה גוף שכנראה יכול להרשות לעצמו את הדבר הזה. שמישהו שיכול להגן על אמנים בגילי יעשה הופעת בתגובה לזה. מי אני שאני אתקן את התופעה הזאת? מה אני אבזבז את חיי בלהגיד 'למה לא הייתי בהופעה הזאת שהיו בה רק צעירים?', במקום לשבת ולכתוב שירים?", הוא אומר.
"שמע, אני כבר לא מרדן. זה לא שאני מפחד - אני באמת מבין את הקו המנחה של גופים ציבורים כמו גלגלצ וערוץ 12. גלגלצ בעיניי, תחנה יחסית בין הייחודיות והאיכותיות שיש, כי היא כן נותנת לך אופנה אחרונה. העולם משתנה, ואני מפחד להגיד את זה, אבל כנראה עוד מעט לא יהיה רדיו. הפורמט הזה של רדיו ייעלם עקב הופעת הסטרימינג שנתן לנוער את החופש לבנות לו רדיו משלו. גלגלצ מצליחה להתמקד בלהיטים חשובים שיש בעולם ובארץ, אבל יש עדיין אנשים כמו אסף אבידן שלא יכלו לשרוד בארץ שלנו, ויש את נגה ארז, אלה אנשים שכנראה הארץ הזאת קטנה עליהם".
"אהבתי את הקורונה"
"בעיקר איבדתי את הפחד במוזיקה בזמן הקורונה, הלכתי למקומות הכי רחוקים של האמן שבי. יצרתי המון מוזיקות שאף אחד לא מחויב לקבל את זה ברדיו. עשיתי את זה בשביל עצמי. נסעתי גם לגור חצי שנה במושב דור. כאילו נזכרתי שבמקצוע הזה אתה מקבל כרטיס אחד לחוויה כיפית אבל גם מפתחות לסוג של כלא אמנותי. כי בעצם כשמגלים אותך במוזיקה מסוימת שמצליחה, אז אתה כאילו צריך להישאר כל הזמן באותו עניין. הכלא הזה קצת השתחרר לי בקורונה. לא נעים לי להגיד, אבל אהבתי את הקורונה. זאת אחלה כותרת, אחי, 'אהבתי את הקורונה'".
"ומה האתגר שאני מציב לעצמי לעשור הבא? יש לי שני מחזות זמר שאני מאחל לעצמי: על אחד אני לא יכול לגלות, זה קצת סודי, מדובר במחזמר ארצי ואני חושב שאני אעשה את זה בעזרת השם, והשני זה 'עליסה בארץ הפלאות' - זה לא בדיוק עליסה הסטנדרטי אלא הגרסה על פי ויסוצקי, שהלחנתי, ואני מתחיל לגשש ברמה העולמית. זה חלום גדול. זה איכשהו הגיע לבן של ויסוצקי, הוא צלצל אליי ואמר שבדרך כלל הוא לא נוהג להגיב, אבל הפעם הוא הרגיש שזה משהו גדול ושהוא מצפה לזה. אני לא יודע אם זה יכבוש את ברודוויי אבל זה החלום".
"גיל 60", מוסיף דוכין, "זה זמן לעשות סקירה, חשבון נפש קצר, עצירה, להיזכר בכל התחנות. הראש שלי במוזיקה צעירה, אני עושה טכנו והיפ הופ, נהנה ממוזיקה כמו שלא נהניתי אף פעם. יש הבדל בין מה שאני מייצר בבית לבין מה שהעולם צורך ממני. אני מאוד מאושר, כל הזמן עוקב אחרי אופנה מוזיקלית".
דוכין יחגוג את יום הולדתו ה-60 שחל היום במופע שקיעה שיתקיים מחר (שישי, 2.6) בזאפה אמפי שוני ובו יארח חברים; וב-4 באוגוסט, ט"ו באב, יקיים את המופע "יש בי אהבה" בהיכל התרבות, בו יבצע את שירי האהבה הגדולים שלו ויארח את שלומי שבת, שלומי שבן וקרן פלס. "לפני שנה אמרתי שבא לי לצאת מאיזור הנוחות שלי בהופעות. כבשתי את אזורי הביניים כמו מועדוני זאפה, שם תמיד היה סולד אאוט, כבר מ-1996".
"לפני שנה אמרתי: אני אמנם בבינוני וחי חיים יחסית רגועים, אבל החלטתי שאני הולך להרים קצת את האף ויצאתי למקומות של 2,000-3,000 אנשים", הוא מסביר, "אני מצד אחד נהנה מאוד מההצלחה של זה, ומצד שני אני סובל מאוד ממתח שיש לאמן בישראל בכל פעם להוכיח ולהצליח ולמלא אולמות. זה תמיד מלא אבל הדרך לשם היא תמיד טיפה מכרסמת את הבריאות שלי. זה לא נורמלי, מקומות של 3,000 איש. נראה לי יותר נורמלי מקומות של 300. כמה שעשיתי את זה בקריירה, עוד לא התרגלתי לזה, וזה תמיד מטלטל אותי".
"אני מאמין באדם, מה לעשות?"
כשבתו מאי הייתה בת שנה, אמר דוכין בריאיון לידיעות אחרונות שבתור ילד ההורים שלו לא הציבו לו גבולות. "היום, כשיש לי ילדה, אני מבין כמה זה נורא שההורים לא אמרו לי לא". לפני שבועיים חגגה מאי יומולדת 18, ואני מבקש לדעת מה השתנה מאז בגבולות ובכלל. "היא עושה מה שהיא רוצה ואני גאה בה. ילדה מדהימה. שברתי את מחסום האבא בכך שהצלחתי להעניק הרבה יותר אהבה לילדים שלי מהיחס של אבא שלי אליי. אבא שלי לא נגע בי עם מטאטא. אני מתחנן לחבק את הילדה. היא כבר לא אוהבת חיבוקים בגיל שלה. אני ניצחתי את אבא שלי במובן הזה. אני כן אבא אוהב ומחבק. עם הזמן, סליחה על ההשוואה הבוטה עם המהפכות המשפטיות והדמוקרטיות, כמו שאני לא רוצה לשנות את העולם, אני לא רוצה לשנות את הילדים, ונותן להם להיות מי שהם ומה שהם. לא רוצה לכפות עליהם את הבחירות בשום דבר. פשוט לאהוב".
אמנם המהפכה המשפטית השתרבבה לה הפעם לתוך התשובה, אבל דוכין חש אי נוחות להתבטא ישירות בנושאים פוליטיים, אפילו בשנה הסוערת הזאת. לפני כארבעה חודשים חתמו מאות מוזיקאים על גילוי דעת נגד האיומים בקיצוץ דרמטי או סגירה של תאגיד כאן, שכלל בין השאר את המילים "לא במקרה מי שמנסה לחולל הפיכה משטרית בחר לו את חיסול השידור הציבורי כאחת ממטרותיו הראשונות". בין החותמים היו כמה מהאמנים הבכירים ביותר במוזיקה הישראלית כמו שלום חנוך, שלמה ארצי, ריטה, אהוד בנאי, נורית גלרון, יהודית רביץ ויהודה פוליקר. גם דוכין נתן את הסכמתו לצירוף שמו לגילוי הדעת, אך לאחר מכן התרחשה דרמה מאחורי הקלעים.
"חתמתי ואז יצאתי מהמעגל. לכאורה חתמתי ואז הצטערתי, מכיוון שכל ההתנהלות סביב ההצהרה הזאת מהר מאוד הפכה לפוליטית, ואני אדם שמתעב פוליטיקה", אומר דוכין.
"ברגע שהתחיל שם, בווטסאפ, סביב ההצהרה הזאת, שיח שהוא פוליטי, אמרתי שאני נגד סגירה של ערוץ 1 לחלוטין אבל לא בעד פוליטיקה. ניסו להפוך אותי לפוליטי בכוח. אני מופיע בשטחים למתנחלים, אני מופיע לכיפות סרוגות, אני מופיע לאשכנזים ולמזרחים, לגייז וללסביות. אני בעד כולם, כי ברגע שיש מוזיקה, היא מרגיעה את כולם והיא עושה שלום. ניסו לשייך אותי, כביכול 'אם הוא נגד סגירת כאן 11 אז הוא בטח שמאלן'. אני לא שמאלן ולא ימין ולא כלום. אין לי טייטל, אני מתנצל. אם אני צריך להסביר מי אני במובן הזה - אז לא יספיק לנו הריאיון בכלל. ברגע שראיתי שמקשרים את הסגירה הזאת של כאן 11 לשנאה בין בני אדם, ביקשתי להוציא את עצמי מהמעגל הזה. אני רציתי שלא יסגרו את כאן 11 רק מסיבה אחת - כי יש שם תכנים טובים, נקודה, סוף. לא בגלל ביבי או שרה או שמאל או כל השטויות האלה".
"אני לא פוליטי", הוא מדגיש שוב. "אני אוהב את השמאל כמו שאני אוהב את הימין ואני אוהב לנגן ולשיר לכולם, מכיוון שיש בי אהבה והיא תנצח. אם אני אתחיל לעשות סלקציה, את מי אני אוהב? אני שונא את המילה נגד, כי ברגע שאתה נגד מישהו מתחיל פילוג, ואני חושב שאסור לעשות פילוג. צריך למצוא פטנט איך השמאל יחבק את השמאל, כי הרי גם בתוך השמאל אף אחד לא אוהב את אף אחד והם בינם לבין עצמם מסוכסכים. באג'נדה הדמיונית שלי, השמאל צריך להתחבק עם השמאל, הימין צריך להתחבק עם הימין, אחרי זה השמאל צריך להתחבק עם הימין, ואז כולם צריכים להתחבק עם הדתיים ועם הערבים הטובים שהם לא מחבלים, אני כמובן לא מצדיק חבלות. בגלל שאתה חושב ימינה או שמאלה, אתה לא צריך לאבד אותי בתור מי ששר על האדם. אני מאמין באדם, מה לעשות".
"למות זה קל. לחיות זה הרבה יותר מסובך"
בעוד חצי שנה ימלאו עשר שנים למות אריק איינשטיין, שדוכין יצר לו את הלהיטים הגדולים "יש בי אהבה" ו"בגללך" (עם מיכה שטרית). "ברמה האנושית, אריק הגדיר כמה לא פשוט להיות פשוט", הוא אומר. "היום זמרים בגדלים האלה קצת בלתי מושגים ברמת התקשורת. אריק מאוד אהב לדבר עם אנשים פשוטים, עם אנשים ברחוב ועם אנשים בגובה העיניים. חלק מהזמרים הצעירים - קשה להיות איתם סתם בקשר. אריק חיפש להיות בקשר עם בני אדם. זה מה שאני זוכר. את הפרצוף שלו. זה היה בית ספר, איך הוא עם כל כך הרבה שירים מפוארים עדיין נשאר פשוט ומיוחד. זה מה שאני מאחל לכל הזמרים, גם אם הם סופר מצליחים, שאפשר יהיה לדבר איתם בגובה העיניים. עוד לא למדנו לקדם ולשמר את האמנות של אנשים שנפטרו, הלוואי ונלמד לעשות את זה מארצות אחרות".
"בשלוש-ארבע השנים האחרונות אתה רואה שיש מעט מאוד שירים שיישארו. הייתי רוצה לאחל לחבר'ה האלה להתעניין בשירים שיצמיחו שורשים עמוקים יותר ויגדלו לעצים עבים יותר, ולא יהיו רק כפופ חולף. גם הביטלס זה פופ שנשאר להרבה זמן. גם הבי ג'יז ואבבא זה פופ שנשאר. והשירים של כל החבר'ה האלה, שהם סופר מוכשרים, לא מצמיחים שורש ועץ שמתעבה".
ואגב אירוויזיון, רק מעטים יודעים שבוועדה שבחרה את השיר בשנת 1998 הגיע דוכין למקום השני והפסיד רק לאחת, דנה אינטרנשיונל, עם השיר "דיווה". גם 25 שנה אחר כך, הוא אומר שעדיין לא ויתר על החלומות על קריירה בינלאומית.
"מעניין אותי מאוד אזורים של לכתוב שירים לזמרים כמו אדל, ומוזיקה ספרדית טובה. אנשים לא יודעים אבל כתבתי שיר נושא לסרט עם אנג'לינה ג'ולי ושירים שהגיעו מאוד גבוה במצעד ברוסיה. מאוד מעניין אותי לקחת גם את הקטלוג הישן שלי וגם את החדש ולהעביר אותם לאיטלקית, ספרדית, צרפתית ואנגלית. אני צריך חבורה של זמרים שיעזרו לי לעשות את זה. באחרונה, בזמן הקורונה, יהלי סובול כתב לי כמה שירים באנגלית. אני מאמין שאם אני מספיק טוב בישראל אז אני יכול להיות מספיק טוב גם בחו"ל. החלום הזה קיים".
"תראה, אני אהיה שקרן אם אני אגיד שאני מתחרט על שיר אחד שכתבתי. אני מתחרט על כמה עשרות או אולי אפילו מאות שירים שלי, שלא תמיד היו ברמה שהגעתי אליה עם השנים. יש לי יכולת טכנית ומקצוענות לכתוב שירים כמו שסנדלר יודע לתקן נעליים. אז יש לי הרבה שירים שאני מתחרט עליהם, אבל אני בהחלט מאמין שהרפרטואר שלי הוא בין הכי חזקים שיש בישראל, כי מתוך אלף שירים לפחות מאתיים הם שירים שהזמן לא הפריע להם להיות נצחיים. ועל מה עוד אני מתחרט? הייתי שר באלבום הראשון של נטאשה במבטא הרבה פחות רוסי. אבל בגדול אני לא מצטער על כלום".
"אני מתגעגע לימים של ויסוצקי, שאביב גפן בא לצוותא 2 והעריך את המוזיקה הזאת. אני מתגעגע לימים שהספיק ערוץ 1 ולא היה צריך כל כך הרבה ערוצים. אני מתגעגע לשקט מסוים שזה יצר ואיפשר ליצור יותר, כשלא הייתה כזאת תזזיתיות אינטרנטית. יחד עם זאת אני מאוד מחושמל ויש לי תוכנות ואני עושה מוזיקה אלקטרונית, אבל אני מתגעגע למה שהיה קודם. ואני מתגעגע לאחי שנפטר בדיוק בגיל שהגעתי אליו עכשיו, 60".
התרעות פיקוד העורף