תמיד אהבתי את שי המבר. עוד מ"בית ספר למוסיקה", אבל בעיקר בדרך הקשה, המפותלת והמייגעת שלה בדרך לגיבוש הישות האומנותית שלה, זו שעברה שפשופים, חספוס, נפילות, עליות, חטפה אגרופים מהתעשייה והלמה מהלומות, התגברה על מכשולים ובחרה שלא להתפשר על האומנות שלה, לתת משקל שווה ומכבד גם למילה הכתובה פרי עטה, גם ללחנים וגם להפקה המוזיקלית.

המבר מעולם לא ניסתה להישמע כמו אף אחד אחר, אף פעם לא מנעה מעצמה לחקור ולהתנסות מוזיקלית ולרגע לא חשבה להוציא הברה מפיה שאינה שלמה איתה ואינה משקפת אותה ואת אישיותה או את סיפורה האישי. אלבומה החדש "כל החלומות", אליו כל מאווייה מתנקזים, מוכיח שהדרך הארוכה השתלמה, כי היא עברה בה תהליך התבגרות איטי, מבושל היטב ומלא פצעים וצלקות (כך מצטייר מיצירותיה) שבנה אותה, השלים את חלקיה החסרים והפך אותה לאחת היוצרות הכנות, הכישרוניות והטובות במחוזותינו. ללא עוררין. 

 גם אם אתאמץ, לא אוכל לקטלג את המבר בקטגוריה מסוימת, ואם אעשה זאת זה ייחשב לחטא, שכן היא יצרה סגנון משל עצמה, תפרה את שיריה למידותיה בלבד (עד כי כל קאבר לשיריה לא באמת יצליח להתעלות על המקור) ובחרה לחלוק עם המאזינים את חייה, על דבשם ועל עוקצם, דרך השירים.

יש באלבום שירים שכבר הכרנו, לצד שירים חדשים כמובן, כשהמכנה המשותף לכולם הוא הפיוז'ן הזה שהמבר, הרבה הודות למפיק המוזיקלי ניר מימון, רקמה שמשלב בין פופ למוזיקה ערבית, בין שנסון לפולק ובין מוזיקה אלקטרונית לרוקנ'רול. 

תהליך ההאזנה לאלבום לא קל, אני מודה, כי הוא בנוי בצורה של סיפור, וכמו בכל סיפור או טלנובלה טורקית, למשל, יש את הרגעים המשמחים והענוגים, יש את הכאב והצער שגורמים לבכי ודמע, יש את רגעי ההזדהות, יש כעס, יש תקווה ויש אי וודאות. המבר היא דרמטולוגית של שירים וזה נמצא בדנ"א של כל רצועה מן האלבום.

 בשנת 1975, אחרי קרעיה של מלחמת יום הכיפורים, חוה אלברשטיין, בעזרת מפיקה המוזיקלי מתי כספי, הקליטה את האלבום "כמו צמח בר", שהביא מצד אחד יצירה אישית ועמוקה ומצד שני משמעות קולקטיבית. זו הייתה תקופה של קרע בחברה הישראלית, קרע שנוצר בערעור מערכת היחסים בין האזרחים לממשלה, בין הצבא לממשלה ובעיקר אבלות טוטאלית.

להבדיל אלפי הבדלות, גם בתקופה זו אנחנו בתקופה כאוטית, וזה לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אתם, יש שסע וקרע חברתי, שמזכיר לי במובן מסוים (מעדויות וסיפורים) את הקרע שהיה אז, ב-74', אחרי המלחמה. אז האלבום של אלברשטיין ושיריו האלמותיים הביאו לידי ביטוי באמירה אישית את הלך הרוח בעם.

אותה התחושה עברה בי באלבום זה של המבר, שאמנם שרה על עצמה ועל עולמה הפנימי, אבל שורות כמו "תזכור שבסוף זה רק פצע, תזכור שבסוף זה רק לב" (מתוך "נגן לי") או "הייתה מלחמה, הייתה אדמה רטובה, עכשיו בואי, בואי אהבה" (מתוך "בואי אהבה") אמנם אינטימיות ונוגעות ליוצרת אך בקלות מקבלות, בהקשר האקטואלי, נופך קולקטיבי שקל להזדהות עמו. 

כמו אלברשטיין, גם המבר בוחרת לשיר שירים נטולי זמן או תקופה, שירים שלא ניתן להדביק עליהם תווית של שנה מסוימת אלא בעיקר חותמת אישית שמתאימה לנפש ברגע נתון, בעתות משבר ושלום, זמני חלום ושברו. בכך, עבורי לפחות, המבר היא מעין היורשת של אלברשטיין ואיני נתפס על אילנות גבוהים שכן לשתיהן יש את אותה התשוקה והתיאבון הבלתי נגמר לומר משהו, לספר, ולעשות זאת בטקסטים וצלילים שמשלימים זה את זה בצורה מושלמת ומלאת נשמה. מעטים האמנים שמסוגלים לזאת, בייחוד בימינו אנו.

מלבד שירים כמו "אלי את לי פריז" (הפייבוריטי שלי, אולי בשל אהדתי לז'ו דאסן ולשילוב המבריק של "קיץ אינדיאני", להיטו האלמותי מהסבנטיז, בפזמון), "הלכתי מהעיר הזאת", "חייאתי" ו"נגן לי" שנועדו (והפכו) יותר לקהל מאזיני הרדיו, האלבום כולל גם שירים שיש להאזין להם בקשב רב ולגלותם, כאלה שמחכים רק למאזיני האלבום, כמו "שיר ליואל", "לא היה מי שיציל אותי" או "בואי אהבה". בונוס נוסף הוא קאבר נהדר ומקורי ל"ימים לבנים" של לאה גולדברג ושלמה יידוב שמהווה מעין העברת שרביט ממלחין קלאסי של שירי איכות מהסבנטיז למלחינת שירי איכות מדורנו אנו. 

 החותמת להפיכתה של המבר לאחת היוצרות החשובות ומובילות דעת הקהל בדור זה, כיוצרת, מתגלה דווקא בשיר החותם את האלבום, "הבלי העולם הזה", שמציג את הווירטואוזיות המופלאה של המבר ככותבת שירה עכשווית וניגשת להלחין אותה כפי שניגשים להלחין פואמה מורכבת, והיא עושה זאת במלאכת מחשבת ופדנטיות שניכרת בכל תו ותו. זהו לא שיר של בינו לבינה ולא שיר מאד אישי, בניגוד לשאר השירים, אלא הוא שיר שעוסק בדיאלוג פנימי בין אדם לאלוהיו, בין בן אנוש לבוראו, ומוסר ההשכל שהוא מעביר לו בירושה צריך להיות הסיפור של כולנו כחברה.

השיר הזה גם הוא, כהמשך למצוין לעיל, תופס נופך מאד אקטואלי, ועם שורה מתוכו, כדי להמחיש את הרלוונטיות והגדולה של המבר כיוצרת, אסיים מאמרי זה: "אני לא יודעת מה לומר, ואם בכלל כדאי, והדמעות הן מספרות את הסיפור; בתוך הבלאגן הזה אני לא רואה דבר, אולי מחר הכל יהיה יותר ברור; תגיד לי, אלוהים, אתה רואה אותי? אתה מרגיש את העצב? אתה רואה איך שהכוח כבר נגמר? ולפעמים בסוף של יום אני פתאום נזכרת – עוצמת את העיניים ושומעת אותך שר". 

סינגלים

מארינה מקסימיליאן – חזקים ביחד

בתקופה כל כך סוערת במדינה, מעטים הם האמנים שבוחרים להביע את עמדתם החברתית (ולא בהכרח הפוליטית, יש לציין) דרך המוזיקה שלהם. מארינה מקסימיליאן כן. היא עשתה זאת, ועשתה זאת יפה מאד ב"חזקים ביחד", שיר הלל למדינת ישראל ולאזרחי ישראל, אותו כתבה והלחינה וביצעה בקיסריה. 

אין היום שירים מהסוג הזה, שירים שמשתמשים בתיאורי מופת למדינה כמו "אין עוד מדינה כזאת, אין שנייה לך בעולם" או "אני לא מוותרת על הבית שלי, לא עוברת לברלין, אנחנו נינצל רק אם נישאר חזקים ביחד". מקסימיליאן עשתה צעד אמיץ, יפהפה וחשוב. הכנות והאמוציות שבוקעות מתוך בלדת הנשמה הזו מצליחות לא רק לרגש אלא גם לצמרר. יוצרת אותנטית וישראלית, על מלא.

עילי בוטנר וילדי החוץ – זוכר הכל

יוצר נוסף שמאד מחובר לשורשיות הישראלית וזה ניכר בכל תו, אקורד או אות ביצירתו הוא עילי בוטנר, שמצליח בדרכו הייחודית ליצור (סוגשל) פופ קליט ומתוחכם עם טקסט עמוק, והוא עשה זאת היטב בשיר החדש שלו עם ילדי החוץ "זוכר הכל", שיר של בן לאביו.

שלא תטעו, זה לא שיר של בן שמסתכל לאביו בכבוד מאולץ אלא בן שמעריץ את אביו בשל יכולתו להיות חברו הטוב ביותר, בגובה העיניים, ובכבוד הדדי שמאדיר ומעריץ את הנוכחות והחשיבות של האב בחייו של בנו, השר לו את השיר: "ובלילות, אני נוסע, אחד למאה סיכוי לחיות, מתוך עפר, צומח עשב, רק לב של ילד, זוכר הכל". מסוג השירים שהטקסט עומד גם בפני עצמו, ללא מנגינה, אך בתוספת המנגינה המשרתת את המילים הוא הופך למשהו עוצמתי, שלם העולה על כל סך חלקיו (בתוספת העיבוד).

במה חדשה: עופרי שגיב – עדיין חסר

השבוע נתקלתי במקרה בשיר חדש של היוצר והזמר עופרי שגיב, שאין לי מושג מאיפה הוא הגיח, אשר "העיף" לי את הראש בשיר החדש שלו "עדיין חסר", שיר מקורי שהוא כתב והלחין והוא מעין רוק מקורי מהסוג שלא שומעים היום כבר, הסוג הטוב אך העכשווי, בקול כריזמטי ומחשמל ומתיקות רומנטית (קיטשית, אבל זה מתאזן עם העיבוד) שמעלה חיוך. סקרן לשמוע עוד מבית היוצר שלו.