לקול מחיאות הכפיים העדינות של עשרה חיילים תשושים, שישבו בפרצופים מפויחים ובארשת פנים עצובה וכואבת באמצע סיני, בין הפגזה להפצצה, נתנו מתי כספי ושלמה גרוניך את אחת ההופעות הטובות בחייהם.
כספי, שאוחז בגיטרה, וגרוניך, שמלהטט על הפסנתר, הגיעו אל אזור הקרבות בעיצומו של סיבוב הופעות של המופע "מאחורי הצלילים". שם, במדבר המזוויע, רחוקים מהבועה התל אביבית שבה החלו את דרכם המשותפת, הופיעו השניים עם כל הנשמה והרגש. ברגע סוריאליסטי שרו את "ואותך", "ציור", "Rocky Raccoon" של הביטלס וגם את "אלוהים מרחם על ילדי הגן".
כשהגיעו לשורה המצמררת - "ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע, בחול הלוהט, כדי להגיע אל תחנת האיסוף והם שותתי דם" - גם החייל הגיבור והאמיץ ביותר לא יכול היה להישאר אדיש. המילים של יהודה עמיחי בלחן של השניים קיבלו משמעות אחרת, ריאליסטית, הולמת כאגרוף בבטן כשברקע נשמע קול ירי הפגזים.
"כולנו היינו בסוג של משהו שאפשר להגדיר אותו היום כ'הזוי'", מספר מתי כספי ממרחק של 50 שנה. "ראינו את החיילים מקשיבים לנו, וזה היה הזוי ולחיילים שראו אותנו מופיעים זה בוודאי היה הזוי.
"זו הייתה חוויה חזקה ומטלטלת, שהכתיבה את האופי של איך ששרנו באותם מופעים בפני חיילים", מוסיף גרוניך. "זה היה רגע נדיר, לעמוד ולשיר בפני שורדי הגדודים". זמן קצר אחרי אותה הופעה שכל גרוניך באותה מלחמה עקובה מדם את אחיו הצעיר ירון, גם הוא מוזיקאי מחונן.
מלחמת יום הכיפורים שינתה כליל את פניה של החברה הישראלית ואיתה גם את אופיה של המוזיקה המקומית. כספי וגרוניך, שני גאונים מוזיקליים שהקדימו את זמנם ביצירתם המשותפת במופע ובתקליט "מאחורי הצלילים", היו שם, באותה נקודה שבין שירי ה"ביחד" שאפיינו את שנות ה־50 וה־60 לבין היצירה עם האמירה האישית הנוקבת שהגיחה אחרי המלחמה; בין שירי משוררים לפזמונאות; בין מוזיקה קלאסית למוזיקת רוק וצלילים אתניים; ובין האוונגרד למיינסטרים.
הנאיביות שאפיינה את השירים והיצירות של לפני המלחמה, שירי "מצעדי פזמונים", נסדקה והוחלפה ביצירות כבדות משקל, מורכבות ומתוחכמות. כספי וגרוניך, שתחכום הוא שמם האמצעי, כמו התאימו ככפפה ליד לאותו צורך שנוצר, אם כי הקהל עדיין לא היה מוכן לעכל את התוצרת שלהם, בניגוד אולי לפן הנונסנסי של כוורת, שהיה קליל וקליט. אותן יצירות אמיצות של השניים ביססו את מעמדם וסללו להם את הדרך אל פנתיאון המלחינים הגדולים של המוזיקה הישראלית.
בין טירוף לרוגע
כדי להבין את החשיבות וההשפעה פורצת הדרך של "מאחורי הצלילים", עלינו לחזור אחורה בזמן, אל השנים שלפני המלחמה. מתי כספי (73) היה אז אחד הכוכבים העולים והבולטים בשמי הלחן והזמר, בעל רזומה לא קטן: בגיל 17 השתתף בתוכנית הרדיו "תשואות ראשונות" שגילתה כישרונות צעירים, והקליט את שירו הראשון "ליצן כיפורים"; בגיל 18 התגייס ללהקת פיקוד דרום, התגלה בה כמלחין מחונן והקים עם חבריו ללהקה, גדי אורון ויעקב נוי, את שלישיית לא אכפת להם, שהשיר "אני מת" שביצעה במסגרת הצבאית - הפך ללהיט ענק.
עם שחרורו מהצבא כבש את מצעדי הפזמונים עם השלישייה שהמשיכה לאזרחות, והלחין את מרבית שירי אלבומה המצליח. במקביל לפעילות השלישייה, הלחין להיטי ענק לדדי בן עמי ("דזדמונה"), לחוה אלברשטיין ("אליעזר בן יהודה"); והפיק את אלבומם של הדודאים "העולם בשחור לבן".
שלמה גרוניך (74) היה אז אחרי שנים רבות של נגינה על הפסנתר, שבמהלכן התמקצע כפסנתרן קלאסי. לפני הצבא החל להתמקד במוזיקה קלה, ועשה את דרכו בז'אנר תחילה כקלידן בלהקת גיסות השריון וכמעבד מוזיקלי של מספר להקות צבאיות. הוא נתפס כעוף מוזר מבחינה מוזיקלית, כזה שהוא מצד אחד כישרוני מאוד ומצד שני יוצר מוזיקה ייחודית שאינה דומה לשום דבר שהאוזן הישראלית הייתה רגילה לו.
עם שחרורו מהצבא השתתף ב"תשואות ראשונות" ובעקבות הופעתו קיבל פנייה מהמפיק צביקה כגן, שהפיק לו את אלבום הבכורה "למה לא סיפרת לי!?". התקליט נכשל מבחינה מסחרית בזמן אמת, אך במרוצת השנים הפך לאבן דרך ברוק הישראלי.
"בשנותיי הראשונות בתל אביב חייתי בדירה עם אור כחול, עשן כחלחל ופסנתר", נזכר גרוניך. "שם שקעתי בהלחנות הראשונות שלי, בחשיכה, באפלולית. אני לא חזק בניתוח בכלל ובניתוח יצירותיי בפרט, אך ברור שהבסיס והקרקע הדשנה שממנה צמחתי היא המוזיקה הקלאסית שאותה ניגנתי ואהבתי. כשהתחלתי להלחין, הייתה בי תשוקה של אש מרד וקריאת תיגר על מסגרות למיניהן, כאילו מאז ומתמיד הייתה שם.
"עוד בטרם שקעתי בהאזנה לכל עוצמות המוזיקה של שנות ה־70, הלחנתי דברים מוטרפים ומורכבים - מה שנקרא 'פרוגרסיב מיוזיק', רוק מתקדם - המתחברים למצע המוזיקה הקלאסית. הדוגמה הכי מובהקת לחיבור הזה היא 'אל נא תלך', שמבוסס על הפרלוד מספר 1 של באך. שירים כמו זה וכמו 'She’s Gone’ ,'Sitting Alone', 'רוזה מרציפן', 'אני נגעל מן העולם' ועוד, שמרכיבים את הרפרטואר שלי, נוצרו ובאו אל העולם עוד בטרם נכנסתי לראשונה לאולפן ההקלטות".
בשנת 1971 השניים נפגשו לראשונה, כשכספי שכר את שירותיו של גרוניך כפסנתרן להפקות שניהל מוזיקלית, הראשונה שבהן הייתה "עיר הגברים", מחזה מאת דן אלמגור המבוסס על סיפורי הסופר האמריקאי דיימון ראניון וכלל פזמונים שהלחין ועיבד כספי אשר יצאו גם על גבי תקליט. בהצגה השתתפו בין היתר ששי קשת, אבירמה גולן, דורי בן זאב, מנחם זילברמן, והשיר הבולט שהתפרסם מתוכו היה "פנקס הקטן", להיט הסולו הגדול של קשת. בהמשך ניגן גרוניך תחת הפקתו המוזיקלית של כספי גם במחזמר "לילי גם".
"באולפן ההקלטות, כשאני ניגנתי על פסנתר ומתי ניגן יחד איתי, נוצר הקשר הראשוני בינינו", מספר גרוניך, שהיה אז רק בן 22. "מהרגע הראשון נהיינו קשורים זה לזה, הייתה הערכה עצומה שלי אליו ושלו אליי. אהבתי את כל מה ששמעתי שהוא עושה, וכשביצעתי בהצגה את יצירותיו, האהבה של החומר ושל הבן אדם שפגשתי עברו דרך המוזיקה וזה זרק אליו את האהבה והמעוף וככה זה היה, מעין תן וקח של מעוף מלא אהבה וחיבור".
"ביקשתי שיזמינו את גרוניך להקלטה, כי סיפרו לי שהוא פסנתרן טוב", נזכר כספי, שהיה בזמן פגישתם הראשונה בן 21. "כשהוא הגיע, ישבנו ליד הפסנתר. אני בצד השמאלי של הפסנתר והוא בצד הימני, כשאני מנגן את ההרמוניה ומבקש ממנו לאלתר עליה בצלילים הגבוהים ללא תווים. את האלתורים שלו שומעים בהקלטה של השיר 'פנקס הקטן'. הנגינה של שלמה משכה אותי והתחלנו להיפגש. הוא השמיע לי משיריו, ואני השמעתי לו משיריי, ושמעתי בנאדם מטורף מבחינה מוזיקלית, והוא גם שמע כנראה אצלי דברים שונים, יותר מרגיעים, ואולי מתוך תחושת בטן של שנינו נוצר החיבור הזה, השילוב בין הטירוף לרוגע.
"למעשה זו לא הייתה החלטה מדוברת לנגן ביחד, אלא זרימה טבעית במפגש בינינו. כמובן שהתחברנו. לקחנו טקסטים של משוררים והתחלנו להלחין אותם ביחד ואת השאר, אפשר לכנות, היסטוריה. כל היצירה קרתה די מהר".
מהראש ומהלב
העבודה ביניהם זרמה בצורה טבעית. לא מתאמצת. "מתי גר אז ברחוב שלמה המלך בתל אביב", מספר גרוניך. "היה לו פסנתר בבית, אז אני ישבתי לידו והוא תפס את הגיטרה והתחלנו פשוט להלחין טקסטים של יהודה עמיחי, לאה גולדברג ועוד משוררים".
"לא חשבנו על קו מסוים, כי אם אני חושב, אני לא אני. הכל היה פשוט, נבע מתוכנו במלא השראה. אלו רק מילים גבוהות ונדירות שיש לי לומר על החיבור הזה עם מתי. אלו לא דברים בעלמא, אני חושב שהמוזיקה אומרת את מה שאני אומר. זה היה לגמרי אמיתי מהרגע הראשון, ואי אפשר להסביר את זה, שדווקא מתי ואני נפגשנו בשלב הזה של החיים שלנו וזה קרה. הסתכלנו הרבה בספרי שירים, והמשוררים סיפקו את הטקסטים להרבה מהשירים, והיינו כנראה מהראשונים שעשו זאת, מהדור שהתחיל להשתמש במילות משוררים כטקסט לשירים".
"ציור", השיר הראשון שהלחינו והקליטו, נכתב בידי אילן, אחיו הבכור של גרוניך, והולחן על ידיהם. "אמרתי לאחי שמתי ואני צריכים חומר כתוב, ושאלתי אם הוא יכול לכתוב לנו משהו. הוא לא משורר, אבל הוא איש חושב, רגיש וחכם, והוא פשוט התיישב וכתב את הטקסט הזה", אומר גרוניך.
בתקליט השדרים נכתב כי שלמה גרוניך כתב את הטקסט אך בהמשך ניתן לו הקרדיט. "אחי ביקש שלא נציין את שמו ושנשמור על זהותו בסוד, והתעקש על כך", מסביר גרוניך. "בהמשך דאגתי לתת לו את הקרדיט על השיר הנפלא הזה".
השיר היה גם הראשון של השניים שיצא לאור. זה קרה בפברואר 72', והוא הגיע בשיאו למקום השני במצעד הפזמונים, אף שנתפס כלחן בלתי שגרתי ביחס לשירים האחרים שעיטרו את המצעד.
השיר הבא שיצרו, "אחרי שנסעת" (ואותך), שכספי הלחין לו את המנגינה וגרוניך כתב לו את הטקסט, טומן בחובו גם הוא סיפור בלתי שגרתי. "באותה תקופה קיבלתי עבודה, להלחין את המילים של דן אלמגור לתוכנית טלוויזיה סאטירית שהייתה אז בראשית דרכה", אומר כספי. "הייתי מלא כרימון וכל טקסט שקיבלתי לידיים, החלטתי שאני יכול להלחין אותו. כך יצאה לי מנגינה מאוד רומנטית על מילים שמדברות על זיהום אוויר, למשל. השיר הזה של דן עסק בארובת רדינג, אבל אז הייתי צעיר מדי ולא התייחסתי מי יודע מה לטקסטים, פשוט שפכתי ושפכתי מנגינות. כמובן שמהר מאוד זה התהפך והפכתי למי שאכפת לו מכל טקסט. זה בעצם השיר היחיד שיצא לי נגד ההיגיון, ולכן שלמה כתב לו מילים אחרות, מתוך מטרה שנשיר אותו במופע שלנו".
"בזמן הזה מתי ואני היינו שותפים לדירה", מציין גרוניך. "באחד הימים, כשחזרתי עם שקיות מהסופר, מתי אמר לי 'תשמע, שלמה, מה יצא לי', והוא השמיע לי את השיר הזה למילים של דן אלמגור. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'מתי, מה זה הדבר הזה?! איך אתה כותב מנגינה כזו חד־פעמית של אהבה למילים האלה על רדינג? אני לא מבין מה זה קשור בכלל'.
"הוא אמר שאלו המילים שיש לו. התעקשתי שלא הגיוני שהמנגינה הזו תלך על מילים מהסוג הזה. אמרתי שהשיר צריך להיות שיר אהבה חד־פעמי. הוא אמר לי 'אני לא יכול לכתוב', אז שאלתי אם אני יכול לנסות, הוא הסכים. ישבתי וכתבתי כאילו בהכתבה. אני לא יכול להסביר מאיפה נחה עליי הרוח, אין בשיר הזה שום דבר ביוגרפי, לא הייתי בקשר עם מישהי באותו הזמן, היא לא נסעה למקום אחר ולא כלום. זה הכל מהראש ומהלב".
כספי ביצע את השיר כאומן סולו במסגרת פסטיבל הזמר והפזמון בשנת 1972 והגיע עמו למקום השישי. אומנם "אחרי שנסעת" לא היה להיט גדול בזמן אמת, במרוצת השנים הפך לקלאסיקה ישראלית.
הכל או כלום
כספי וגרוניך החלו ליצור שירים משותפים, שיועדו למופע שנשא את השם "מאחורי הצלילים". ברשימה המשובחת נמנו: "אלוהים מרחם על ילדי הגן"; "אבי", שכתב יהודה עמיחי; "מאחורי הגדר הלבנה", שכתב גרוניך, וגם השיר "בן־גוריון", שכתבו שניהם לרגל יום הולדתו ה־85 של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. "חשבנו שמגיע לבן־גוריון שיכתבו עליו שיר", אמר כספי.
השניים החליטו לשלב במופע גם גרסאות כיסוי לשירי הביטלס, את השיר "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" ואפילו את "אל נא תלך", שעליו אמר גרוניך שהוא דוגמה לחומרים המטורפים והמורכבים שהלחין.
"בהתחלה חשבנו לצרף למופע את הזמרת שלומית אהרון", אומר המפיק והאמרגן איתן גפני. "אפילו הוצאנו פלקט של שלושתם ביחד, אבל זה לא הסתדר והם נשארו שניהם, שלמה ומתי. שלומית לא הספיקה לעבוד איתם על שירים, מיד עברנו לחזרות רק של שניהם. הם השתמשו בגיטרה ובפסנתר ככלים מוזיקליים וגם דפקו עליהם ככלי קצב, ואלו היו הרמוניות טובות".
באוגוסט 1972 קיימו גרוניך וכספי את מופע הבכורה של "מאחורי הצלילים" בבית ליסין בתל אביב, והופעה זו, כמו הבאות אחריה - לא מילאה את האולמות, בניגוד למצופה. "לא נתנו לנו להציג במועדון צוותא, אז הצגנו בבית ליסין כי אף אחד לא הציג שם", אומר גפני. "בתחילת הדרך היו באים אנשים קבועים, שהתאהבו במתי ושלמה והגיעו לכל ההופעות שלהם. לאט־לאט זה צמח. מה שאפשר לי להחזיק מעמד כלכלית בהופעות עם מעט קהל היה שמתי ושלמה היו שותפים, וככה העלויות היו מצומצמות. בסוף הדרך הם גם מילאו אולמות של 300־400 איש".
בעיתון "מעריב" נכתב על מופע הבכורה: "מופע מוזיקלי תרבותי, המציג לפנינו שני יוצרים צעירים בעלי ייחוד ומוכשרים מאוד, המלחינים, שרים ומלווים את עצמם (גיטרה ופסנתר) בדרך מיוחדת. רמת השירים גבוהה, והסגנון האישי, אולי ג'אז מיוחד, אולי... פשוט, כך יוצרים מתי כספי ושלמה גרוניך".
"לקהל לקח זמן לעכל את החומרים האלה", אומר גרוניך. "האולמות לא היו מלאים באותם ימים, ולא משכנו קהל, אבל אנשים קבועים באו שוב ושוב עד כי הכרנו כבר את הקהל, אבל אני לא זוכר שזה התקבל בסערה מלכתחילה. לקח למופע זמן להתקבל".
"לקח למופע הרבה זמן לתפוס", אומר גם כספי. "למופעים הראשונים באו רק חמישה איש, ואותם חמישה איש המשיכו להגיע באופן קבוע במשך כמה חודשים טובים. היו מקרים שאחד מבין החמישה התעכב, אז חיכינו לו כדי להתחיל את המופע. בשלב מסוים התעייפנו מזה, אבל מצד שני, כשממש היינו על סף עייפות טוטאלית ונסיגה, קול ישראל מצאו לנכון לארגן מופע במועדון צוותא בכדי להקליט אותו - וזה הציל את המצב ויצר התעוררות. עבר הרבה זמן מאז שהתחלנו להופיע ועד הקלטת התקליט הזה, כי הקדמנו את זמננו מבחינה מוזיקלית, היינו עוף לא ברור ומוזר לגמרי. אני הושפעתי מהשיגעונות של שלמה, והוא הושפע מהשקט שלי, ויצא משהו גם מוזר אבל גם יפה, ופתאום זה תפס תאוצה, והתחיל קהל לבוא".
גם גפני מודה כי ההצעה של קול ישראל עשתה את השינוי: "ההקלטה של התקליט הייתה של רשות השידור. זו הייתה הקלטה בהופעה חיה, וכל שהיה צריך לעשות זה רק להדפיס את התקליטים, מה שצמצם לנו את עלויות ההפקה. יש דיסוננס עצום בין איך שהתקליט התקבל בעיני אנשי המקצוע לבין איך שהוא התקבל בקרב הקהל הרחב. הקהל הרחב קלט אותו לאט, אבל אנשי המקצוע מיד העריצו את גרוניך וכספי ונתנו לתקליט את המעמד האייקוני של אחד האלבומים הגדולים במוזיקה הישראלית".
זה זמן קסם
על עטיפתו האחורית של התקליט תוארו השניים בהומור: על כספי נכתב: "נאה ומוכשר - מלחין וגם שר, גדל על הרבה בריאות של חלב וחיטה, בקיבוץ חניתה. לפני ואחרי שהתחלף לו הקול, דיבר ושר בצלילים נמוכים, ציפורים ושירים בראש, גיטרה ביד, התלהבות וחיות - בתוך, וקצת סגור, בחוץ".
על גרוניך נכתב: "שלמה גרוניך, מוכשר ונאה - כותב והוזה, גדל קצת פחות בריא - בחדרה. אחרי ולפני שהתחלף לו הקול דיבר ושר בצלילים הגבוהים. ציורים ונסיעות בראש, והידיים בפסנתר, התלהבות וחיות בתוך - בחוץ".
מה לדעתכם הפך את התקליט לפורץ דרך?
גרוניך: "כשאני שומע את התקליט ממרחק של זמן, אני מרגיש את מה שמרגישים האנשים שמקשיבים לו, אני כבר לא מרגיש שיש לי בעלות על מה שאני שומע. זה מפעים אותי, מרגש אותי ואני מודה למי שאני יכול להודות על ההשראה הזו ועל החיבור החד־פעמי הזה עם מתי. אני אוהב את מה שאני שומע, הוא עמוק, זה כל כך מראה על הבעה כאומנים וחדשני. אנחנו לא התכוונו להיות חדשניים או לעשות מהפכות, אלא כתבנו את מה שזרם מאיתנו, וכנראה שהחיבור בין שני הסגנונות שלנו הוא מה שיצר את החד־פעמיות הזו".
כספי: "אני עדיין רוחש לתקליט הזה את כל הכבוד הראוי, תמיד מופתע איך הגענו לתוצאות כאלה בזמן כל כך קצר, זמן של אולי שבועיים שבמהלכם כתבנו את הכל, ואני מתמלא התפעלות וגאווה".
גפני: "מי שקובע בתקשורת אילו תקליטים הם הטובים ביותר אלו אנשי המקצוע, ואנשי המקצוע הללו מאוד מעריכים את כספי וגרוניך. השילוב של שניהם היה נדיר וחד־פעמי. הם קראו זה את זה בצורה אבסולוטית".
גפני נזכר באחד הרגעים שבהם הכימיה והחיבור המדוברים בין גרוניך לכספי נראו לעיני כל: "במהלך צילומים לתוכנית בטלוויזיה, הציע להם המראיין להלחין שיר על המקום ומול המצלמות. הם הסכימו, הוציאו ספר שירים ובחרו מתוכו בספונטניות שיר שנקרא 'סוסי הפרשים', שכתב אמיר גלבוע, ישבו ומול מצלמת הטלוויזיה הלחינו ביחד את השיר. התקליט שלהם כבר יצא, ולא היה לנו מה לעשות עם השיר הזה, אז הם נתנו אותו לצמד הזמרות סוזן ופראן (סוזן דבור ופראן אבני - ד"פ), והן הקליטו אותו והפכו אותו ללהיט. זה היה דבר מאוד נדיר, לראות איך שני יוצרים יושבים ומקליטים ביחד שיר".
בעקבות ההד התקשורתי שקיבלו עם צאת התקליט, השניים החלו למלא את האולמות, אך עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, לאחר הופעות ספורות ביחד, הם פירקו את החבילה ופנו לפתח קריירות מצליחות ופורצות דרך בנפרד: גרוניך הקים עם שלמה יידוב ושם טוב לוי את הרכב הפרוג־רוק "קצת אחרת" ואחרי כן נסע ללמוד קומפוזיציה ותזמור בניו יורק. בהמשך שב לארץ וביסס את מעמדו כאחד המלחינים והמוזיקאים הגדולים, המצליחים והמחוננים במחוזותינו.
כספי, שנשאר בארץ, הוציא אלבום סולו ראשון ("מתי כספי", 1974) והפך לאחד המלחינים והמוזיקאים הפוריים, המשפיעים והאהודים בפסקול הישראלי.
איחוד ועוד איחוד
בראשית שנות ה־80, אחרי פסק זמן של כמה שנים מיצירה משותפת, שבו כספי וגרוניך לעבוד יחד, כשכספי הפיק מוזיקלית את אלבום הסולו השני והמצליח של גרוניך "צמר גפן מתוק". בעקבות העבודה המשותפת החליטו לחזור ל"מאחורי הצלילים" והתאחדו לסבב הופעות שני שאף תועד באלבום.
המופע הוצג בתיאטרון יובל, והאלבום הוקלט בהופעה חיה באולם בית המורה על ידי רשות השידור. המופע כלל, מלבד שירי האלבום ושירים חדשים שנכתבו למופע, גם כמה מהלהיטים של השניים בנפרד, אך אף שהשניים עיבדו את השירים ביחד, הם לא יצרו עבורו שיר משותף. לעומת זאת, באיחוד הבא במסגרת "מאחורי הצלילים" שהתקיים ב־1990 אך לא הוקלט לאלבום, השניים כתבו ביחד ועיבדו יחד עם הגיטריסט חיים רומנו את השיר "הגיהנום המאושר", שהלחינו למילותיה של לאה גולדברג. המופע כלל גם שיר חדש שכתב והלחין גרוניך בשם "עד מתי".
בנובמבר 2001, לאחר עשור שבו לא היו בקשר, נפגשו השניים מאחורי הקלעים במופע לציון שבע שנות פעילות למועדון הקמלוט בתל אביב, ובסופו החליטו לעלות בספונטניות לבמה ולבצע יחד את "ציור". החיבור המחודש הוליד סיבוב הופעות נוסף במסגרת "מאחורי הצלילים", שהחל בינואר 2002 ובו שילבו את רעיותיהם רחל (הקאו) כספי בשירה ומיכל אדלר, אשתו לשעבר של גרוניך, במפוחית פה. המופע תועד ויצא על גבי אלבום כפול, כשהוא כולל מלבד עיבודים חדשים לשירי התקליט הראשון ואת מיטב הרפרטואר של השניים בנפרד, גם שירים חדשים: "את האישה שלי" של כספי ו"ילדה שנותרה על החוף", שהלחינו יחד במהלך החזרות למופע.
האיחוד הרשמי האחרון של השניים היה בשנת 2011 בהיכל התרבות בתל אביב. מאז התארחו לעתים זה בהופעות של זה, אך לא תחת הכותרת "מאחורי הצלילים". "ניסינו לשחזר אחרי שנים רבות את הפלא הזה וזה לא כל כך קרה", אומר גרוניך. "אמרתי למתי אחרי זמן מה 'מתי, בוא ננסה שוב', אבל הוא אמר: 'שלמה, נראה לי שמה שעשינו מיצה את עצמו. תשמע, שלמה, זה היה וזהו. עכשיו זה לא קורה'. יש בזה מעין צדק, אבל אני לא כל כך הסכמתי. הייתי ממשיך לנסות, וגם אם זה היה בהתחלה לא לגמרי אמיתי זה היה יצירתי, אבל הוא לא רצה. הניצוץ הזה שהיה אז בשנות ה־70 באמת היה משהו נדיר וחד־פעמי".
בעוד גרוניך חשב שגם אם הקסם לא היה בדיוק כפי שהיה בעבר וגם אם הם לא הצליחו לשחזר את אותה חדוות יצירה שאפיינה אותם בצעירותם, הוא היה מנסה ומתאמץ עד שזה היה יוצא - כספי האמין שאם זה לא מגיע בטבעיות, אז עדיף לוותר על יצירה משותפת כזו או מופע משותף.
"הקסם היה חד־פעמי ולא יוכל לחזור על עצמו אף פעם", מסביר כספי. "ניסינו מספר פעמים בתקווה שזה יצליח, ואומנם האולמות היו מלאים, אבל אותו ניצוץ ופרץ יצירה משותף לא קרה".
מלבד החדשנות והיצירתיות המוזיקלית והחד־פעמית שהשתקפה במופע ובתקליט "מאחורי הצלילים", כספי וגרוניך, אז צעירים, תוססים ומהפכניים, היו צמד הראשון של שני מוזיקאים שהניחו את האגו בצד והעזו להכיל זה את זה ולתת אחד לשני מקום ליצירה משותפת, מה שכיום נשמע כמובן מאליו, אבל בשנת 1973 נחשב לא מקובל.
ממרחק של 50 שנה, התקליט "מאחורי הצלילים", שהפך כבר לאבן דרך במוזיקה הישראלית ומרבית השירים מתוכו הפכו לקלאסיקה, פתח את הצוהר לבאות בנוגע ליצירה מורכבת עם אמירה, לטשטוש גבולות מוזיקליים ולתעוזה חסרת מעצורים. אומנם הוא הקדים את זמנו עבור הקהל, אבל עבור האבולוציה וההתפתחות של המוזיקה המקומית - הוא היה הדבר הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון.