״כמה געגוע, עיניים עייפות
כמה אהובה את, אני מודה
כמה אומץ עוד אהיה
אני איש שבור לב
אני מודה
שובי הביתה פה ריק מתמיד
תהיי איתי אני מודה אין לי כלום בלעדייך
איך זה קרה לי, הייתי גיבור כזה
לא צריך דבר, מבקש שובי הביתה״
"זה שיר שכתבתי לפני 7 שנים. סיימתי להקליט אותו בדיוק שבועיים לפני המלחמה, באופן מקרי, כנראה שהגיע זמנו לראות אור, אולי גם לתת קצת", אומר אבי ווקנין, תושב שדרות, שחי בשנים האחרונות על קו שדרות-ת״א-קליפורניה, שם הופיע לקהילות היהודיות יחד עם rock in the red zone, סרט על מוזיקאים משדרות שחיים תחת אש. ווקנין חזר עם משפחתו לארץ כחודש לפני פרוץ המלחמה.
"ב-35 השעות הראשונות של המלחמה הייתי בשדרות, עיר הולדתי, יחד עם ילדיי, שגדלו בארה"ב ולא מכירים את המציאות הזאת. כל הפנים והתמונות מהדרום האהוב מחברים אותי שוב לבית. 2023 מלחמה בארץ וכולנו חווים טלטלה, רואים את הכאב של המשפחות שנלקח מהן היקר מכל. כולנו שומעים את הסיפורים של משפחות החטופים ואני לא יכול אפילו לדמיין את הכאב שעובר עליהם".
זהו סינגל ראשון מתוך אלבום חדש שכולו עבודה משותפת עם מוזיקאים משדרות והדרום. ווקנין, שאחראי לכתיבת פסי-קול והפקות שונות, שיתף בעבר פעולה עם שלמה ארצי, מיכה שטרית, אמיר דדון, קובי אוז וכנסיית השכל. באלבומו הקרב הוא אמון על כל המילים והלחנים, בשירים שעוסקים במרחק מהבית, מהארץ, מהשפה, בכאב ההגירה, ופירוק הבית, מתוך הכאב והבדידות, בין אדם לאהוביו.
