להופעה של אביתר בנאי ביום חמישי באדיטוריום חיפה, נכנסתי לבד, ויצאתי ביחד - ביחד עם עצמי, עם זמזומי הפלא שלו, עם לב גדוש חמלה. בשורה מאחורי התוכחו בקהל אם אומרים ענו או עניו. כי זה מה שהוא.
אבל אביתר בנאי לא סתם צנוע, הוא שובב. הוא משתובב עם המוסיקה, נע בין הגיטרה בקצה אחד של הבמה לפסנתר שבקצה השני לה. עם זיק של שמחת חיים מוטמעת, כמו בשיר יונתן הקטן שרץ בבוקר אל הגן, ואם חור לו במכנסיו הוא חור לנשום, לקיחת אויר כדי להוציא בת קול מפעמת. שולט, אבל לא מנפנף בזה.
אביתר, אבי מיתר כבר לא אבי תר, נראה שהוא מצא. ובניגוד לצפיות הוא לא דיבר על בורא עולם, אלא היחסים בין האדם לעצמו. הוא נתן לקהל כבוד - נתן לו לשיר אבל לא בשביל האגו, אלא בשביל להיות יחד ולשיר איתו.
התאורה והתמונות על המסך, היוו כפפה ליד. הוא שר שיר של אחיו מאיר ז"ל. התייחס למה שקרה בנובה, וסיפר על זיקתו לאירוע - על הכל, דופק על הגיטרה הלמות קרב. ועם זאת הכל מוגש בעיניים אופטימיות של 'אנחנו מתחזקים יותר ויותר כעם, כולנו כאחד'. כן רק גוזל שובב שעף מהקן לשמיים רחוקים הכי הכי מהאדמה יכול לראות תקווה במציאותנו.
אביתר בנאי הוא חולם, ואנחנו בחלומו, וזה כבוד, וזה מאחד ומנחם. ואיך לא תהיה תקווה כשהוא שיתף שהוא נכנס להקלטות של אלבום חדש ושר שני שירים חדשים.
כשיצאתי קניתי מנה פלאפל מלאה טחינה שתטפטף על כולי, שיהיו לי הוכחות ישראליות חיות מההופעה הזאת ששפכה אותי לשבת של קיץ -של עונה חדשה, של ים. כאילו אביתר בנאי עצמו המציא אותו, כי מהאיש הקטן הזה, יוצאים דברים גדולים.