כשעמיר לב הוציא את אלבומו השלישי “פעם בחיים” (בהפקתו המוזיקלית של אמיר צורף), הוא עדיין התגורר במרכז - ביפו, ליתר דיוק. 26 שנים אחרי וכמעט 30 שנים אחרי האלבום שקדם לו ופרסם אותו (המוכר בזכות התמונה המפורסמת של הצללית עם הגיטרה החשמלית, שצילם רונן ללנה) הוא כבר נמצא בעולם אחר - פיזית ומוזיקלית.
שנים רבות שרגליו נטועות במושב בצפון, על כל המשתמע מכך. השיחה הטלפונית שלנו, על האלבום החדש שלו בהופעה, מתעכבת מעט בגלל “משבר” לילי. “מחר צריך לשתול זיתים, הטרקטור הבריז, ניסיתי למצוא חלופי, כי ביום שישי יורד גשם ואם לא שותלים אותם עכשיו, תהיה בעיה כי זה הגשם האחרון כנראה, עניינים כאלה”, מסביר לי לב (אין קשר משפחתי), שגר כבר יותר משני עשורים ביישוב כליל שבגליל, ואני כמובן מבין. אם תרצו, מעין אסקפיזם שעוזר לו להתנתק מעסק הביש שהמדינה נקלעה אליו.
“אנחנו נמצאים בקו הירי, יש אזעקות ובומים מדי פעם. לרוב הטילים נופלים בשטחים פתוחים או שהרסיסים שלהם מגיעים קרוב לפה, כמו שהיה לא מזמן בירכא, אבל לעומת היישובים בדרום ואלה שממש קרובים לגבול בצפון, זה כלום”, הוא אומר. “יש אנשים בלי בית כבר שבעה חודשים, ככה שמבחינתי אני לא בסבב הזה.
תחשוב על קריית שמונה, עיר מקסימה עם נחל שעובר בתוכה, שהפכה לעיר רפאים. פשוט לא נתפס. המדינה כולה נמצאת בטראומה נוראית”. אחד השירים הבולטים ב”פעם בחיים” הוא “עננים שחורים”, שכתבת בסוף שנות ה־90, והשורה הפותחת בו תמיד מצמררת אותי: “עוד מעט תהיה מלחמה, עוד מעט החורף יתחיל”.
עוד מוסיף לב: "כמדינה תמיד נצטרך להיות מוכנים - מצד אחד ראינו מה קרה כשלא היינו מוכנים, ומצד שני אי אפשר להמשיך ולהתעלם מ־3.5 מיליון פלסטינים שגרים צמוד אלינו. מבחינת המון אנשים שמתגוררים כאן, המצב הזה לא קיים עד שקורה משהו. עד אז יותר חשוב לדבר על הרפורמה המשפטית או אם עלה המס על הדלק".
הוא לוקח נשימה עמוקה. "בינתיים כל כך הרבה אנשים מתים. בכל יום אני קם ורואה את התמונות של החיילים הצעירים שלנו שנהרגו אתמול, זה הורג אותי מבפנים. כולם צעירים וכולם מחייכים. אני קורא על כל אחד, אני אובססיבי לנופלים. אני חושב על האמהות שלהם. מלחמה לא מביאה לשום דבר טוב, אלא רק לטרגדיה נוראית. זה לא מכבי נגד בית”ר וינצח מי שיותר חזק - כולם מפסידים. אני רק יודע שמפה אני לא אזוז, יקרה מה שצריך לקרות”.
“האמת נמצאת בשירים"
לב הוציא ב־1991 את “רוצה לראות אתכם במקומי”, שנכשל מסחרית ונשמע היום כמו אלבום שהקליט מישהו אחר. מעריציו של לב לא מחשיבים אותו כחלק ממכלול יצירתו וגם הוא עצמו לא מבצע שירים מתוכו בהופעות. ב־1995, אחרי כמה שנות התבשלות, הופיע אלבומו הראשון האמיתי, זה שנושא את שמו וחשף אותו לקהל הרחב. משם החל המסע שהוביל ל”פעם בחיים”, אלבום שהיה שונה טקסטואלית מקודמיו ושפתו כבר הייתה פחות ישירה ויותר ציורית, כפי שזכינו לקבל מלב לאורך השנים שחלפו מאז.
מה שמדהים עוד יותר הוא ששירי האלבום הפכו לאינטימיים ואותנטיים יותר מאלבום האולפן המקורי. “כל הזמן חששתי מכך שהשירים בהופעה יישמעו כמו קאברים לעצמי, אבל שמחתי מאוד שאלעד והתזמורת הביאו אותם לעולמות גבוהים ולעומק כזה שלא הייתי בו אף פעם. מבחינתי זה היה כל כך מרגש, זה היה ‘וואו’”, הוא מספר.
לב מסביר: "זה מתחיל בטקסטים ובלחנים והטיול שאתה לוקח אותם אליו מוביל לאן שהם צריכים להגיע. גם כשאני הפקתי מוזיקלית את האלבומים שלי, עדיין התייעצתי עם אנשים קרובים, שלאו דווקא היו מוזיקאים: אילן צלר, המנהל שלי, ודנה בת הזוג שלי, שתמיד מייעצת לי. אגב אם היא אוהבת את התוצאה ואני לא, אני מנסה לחשוב מה יש בזה מעניין וטוב בכל זאת, לא כי אני חייב, עד שגם אצלי זה מסתדר. אלה באמת שני היועצים הכי טובים שלי, ואני מקשיב להם בגלל הכנות והאמת שלהם”.
“הסיבה היחידה לאלבום הזה היא הכניסה למרחב חדש, ככה שהרגשתי שאני לא מתעסק בעבר. הפעם היחידה שבה הרגשתי טיפה מצועף הייתה כשפתחתי מחדש את הטקסטים. ‘פעם בחיים’ הוא אלבום על אהבה, שמספר על איך פגשתי את אהבת חיי, וכמעט הכל שם סביב זה. לשיר שירים כמו ‘צרפת’, ‘פריז’ או ‘פעם בחיים’ עכשיו, יחסית לתקופה שבה אנחנו נמצאים עכשיו, שהיא הכי לא רומנטית, גרם לי להיזכר בתקופה שבה התחלתי ולתת מבט רומנטי כזה, הצידה”, הוא מסביר.
“בכללי, אני כותב אלבום חדש רק כשהמחשבות על החיים והשקפת העולם שלי משתנות. עד שזה לא קורה, אין לי מה להגיד, ומה לעשות שזה קורה רק עם הגיל. פתאום, במקום לראות 30 אלף שקיעות, בן אדם כבר ראה 50 אלף ויש לו דברים חדשים להגיד, החיים הם כאלה. פתאום, במקום שני ילדים, נהייתי אבא לחמישה, ועכשיו גם סבא לשניים מבתי הבכורה. הסתכלתי על הדברים אחרת וזה כל הזמן ככה, ברור”.
עמיר מודה בכנות: "אף פעם לא עניין אותי לכבוש פסגות או משהו כזה כמו להפוך למיליונר או להופיע בקיסריה. להיות מוזיקאי וכותב שירים זה משהו שהתגלגל אצלי. אף פעם לא הייתי מאלה ששרו בטקסים בבית הספר, אף פעם באמת לא היה לי חלום. היה משהו בועט, רענן, צנוע, חוצפן וחופשי שקראו לו ‘רוק’, אז כיוונתי לשם. היום אנשים כבר פחות חופשיים. היום גם הכל יקר, אז אנשים עובדים לפעמים גם יותר מ־12 שעות, שוכחים מה זה חופש".
לב מספר: "זה כמעט נורא כמו שאר המצב שלנו. אנחנו אנשים שעובדים בלי הפסקה, מדי פעם טסים לראות איך אחרים חיים בחו”ל, ובטיסה חזרה לארץ אומרים: ‘פעם אני אגור שם’, ואז חוזרים לטירוף במקום לגמור את העבודה בחמש, לראות את החברים, לאכול אבטיח עם גבינה בולגרית או סתם לחיות את החיים עצמם. כבר בגיל צעיר ריגש אותי מאוד לכתוב שירים והשמעתי אותם לחברים. משם התגלגלתי לנגן בלהקה, ואחר כך נוצר הקשר עם אריאל זילבר והגיע גם החוזה ב־NMC. דבר הוביל לדבר. אין דבר שאני יותר אוהב בעולם מלנגן לאנשים ולכתוב שירים, ולמזלי יש כאלה שאוהבים את זה, ככה שאני יכול גם לפרנס את המשפחה שלי ולהמשיך בעשייה”.
התרעות פיקוד העורף