הוא היה מולטי־טאלנט שפיתח קריירת תיאטרון, קולנוע ושירה, כולן מצליחות באותה מידה. אבל מאחורי הזמר הכישרוני, האופטימיסט הנצחי בעל האישיות האנרגטית והחיוך שלא מש מפניו - הסתתר סיפור חיים טרגי ובלתי נתפס.
לחפש את אמא
"מכיוון שלאמא שלי לא היה מה לאכול והיא לא יכלה לדאוג לי, היא הכניסה אותי למנזר, ובמשך שבעה חודשים התפללתי לידידנו האמיץ ישו. אלא שאז הייתי פרוע והמרדתי את חבריי עד שנזרקתי מהמנזר. אמי הרגישה שהיא לא יכולה לדאוג לי, שזה לא מתאים לה, ונסעה בעקבות בעלה. המשפחה של אמי, שחששה לגורלי, שלחה לי כרטיס רכבת. לפני שעזבה, תלתה אמי שלט על החזה שלי עם שמי וכתובתי. היה כתוב עליו שאני נוסע ממרסיי לגרמניה ונא לעזור. המשפחה סידרה שבכל תחנה המתינו לי אחיות הצלב האדום שרחצו אותי ודאגו שאהיה בסדר. הצטערתי כי הן היו זקנות ומכוערות, כבר אז היה לי מוח מזוהם".
עד גיל 9 הוא גר אצל משפחת אמו ואז עלה ארצה בגפו. הוא עבר מוסדות וכפרים, עד שב־1945 התגייס למשטרת היישובים העבריים ומשם הגיע לפלמ"ח.
את אמו פגש עוד פעם אחת, בהיותו בן 28. לאחר צילומי הסרט הראשון בכיכובו "גבעה 24 אינה עונה", הרוויח קצת כסף כדי לטוס לחו"ל. "אח של אמי הציע לי לנסוע למרסיי לפגוש את אמי. כבר ראיתי תמונה שבה אני נפגש עם אמא וכל הניתוק מהשנים שלא היינו ביחד ייעלם ונהיה שוב, אם ובנה", סיפר לביא. "הגעתי יום לפניה, ישנתי במלון, ולמחרת היא באה לשם ממקנס. זיהיתי אותה מיד, שאלתי אותה אם היא 'אדית' והיא שאלה אם אני 'ליאו'. היו לנו שבועיים מאוד משונים. לא היה לי מה לדבר איתה. חשבתי שצריכה לבוא איזו מטמורפוזה, משהו, אבל כלום לא קרה. היא הייתה ונשארה אישה זרה. כנראה שמי שלא מגדל אותך, לא מכיר אותך. אחר כך היא חזרה למרוקו והתאהבה בפליט יהודי מאירופה, ויום אחד היא רכבה על האופנוע שלו בלילה גשום ונהרגה. אותו קצין לגיון שאיתו הגיעה אמי למקנס לא יכול היה לשאת את העובדה שהיא מאוהבת בפליט היהודי וירה לעצמו כדור בראש".
"אבא לא התייחס לחייו בצורה עצובה, הוא היה אדם שמח", מספרת העיתונאית יעל לביא, שיצרה את הסרט התיעודי על אודות חייו "למה לא אמרת לי" (2017). "הוא היה ההורה הכיפי, בונה איתנו ארמונות בחול ויוצא איתנו לטייל שעות במוזיאונים. הוא היה אבא נוכח, ילד בעצמו, אבל לא דיבר על העבר. הוא לא רצה לדבר על אמא שלו, זה היה לו קשה. והוא היה מגונן בצורה קיצונית, כנראה בגלל הילדות הקשה".
"אריק לא ריחם על עצמו. היה לו כוח להתמודד עם הסיפור המורכב של הילדות בהומור", מוסיפה שושיק שני, אהבת חייו. "הוא התחבר עם אמא שלי והתייחס אליה כאילו היא גם אמא שלו. אמא שלי הייתה ממוצא גרמני וכמו הייקים בארץ המשיכה לדבר בגרמנית עם שכניה וחבריה, ואריק הרגיש בבית. זה היה חלק מהחיבור שלנו וגם עזר לנו לעשות קריירה גדולה בגרמניה המערבית מאוחר יותר".
אני קיים!
בפלמ"ח היה לביא שר בקולו החזק ומנגן במפוחית. "הזמרה שלי אז לא הייתה מוזיקלית, היא הייתה זעקה, צעקה שלי לומר 'אני קיים'", סיפר פעם. "מכיוון שלא באתי משום מסגרת משפחתית ולא היה לי על מה להישען, צעק מתוכי החוצה הקול שאומר 'אני ישני, שימו לב גם אליי'".
מי ששם לב אל אותה זעקה היה ידידו מהפלמ"ח השחקן בומבה צור, אז אקורדיוניסט "הכרמל", הלהקה הצבאית של חטיבת כרמלי. צור סידר לו עבודה כחשמלאי בהופעות הלהקה, וההזדמנות הגדולה שלו לכבוש את הבמה הייתה כשאחד משחקני הלהקה חלה, וצור ביקש מלביא להחליפו. לביא חשמל את הקהל וסידר לעצמו תקן כאחד מכוכבי הלהקה.
הם נישאו ב־1957 ונשארו יחד עד יומו האחרון של לביא. לאורך השנים ידעו יחסיהם עליות ומורדות, פרידות וגם בגידות. "ההורים שלנו דיברו על זה באופן פתוח", אומרת יעל. "זה היה בית דרמטי ומלא שמחת חיים, ומעל הכל הייתה בין ההורים אהבה ענקית. בימיו האחרונים אבא אמר לאמא שעבורו היא אמא שלו, ובאמת, היא הייתה הכל בשבילו. אלו היו יחסים שאי אפשר להסביר במילים, משהו חזק שהציל את החיים שלו וגם שלה".
המסע אל ההצלחה
הצעד הראשון שעשה לביא בדרך לקריירת הסולו היה להקליט שיר שכתב חיים חפר והלחין יוחנן זראי עבור סרט תדמית ישראלי קצר, אשר עסק בהתפתחות הרכבות הישראליות בתקופה שבה הוחלפו קטרי הקיטור הישנים מתקופת המנדט. השיר "הקטר" (ומספרו 70414) אשר יצא ב־1958 הפך את לביא לכוכב ענק. "זה היה טקסט מורכב ופילוסופי עם משמעויות רבות על החיים ועל חילופי הדורות, עמוק יותר משיר פרסומת", קובעת יעל.
השיר הופיע בתקליטון הראשון של לביא מ־1959, שבו נכלל שלאגר נוסף, "הסלע האדום", שכתב חפר בהשראת המסעות של צעירים ישראלים אל "הסלע האדום" בפטרה, ירדן. לא רבים הצליחו להגיע לשם, וחלק ממי שהגיע נתפס ולא חזר לארץ. לאחר שהשיר הפך ללהיט, הוא נאסר לשידור משום שעודד צעירים לצאת למסע המסוכן. חפר עצמו סיפר שתמך בכך, לאחר שפגש קצין צעיר ששיתף אותו בתכנון המסע לאתר הירדני.
אחרי שיצא מטריו ערבה, קיבל לביא הצעה להצטרף לשלישייה אחרת. "ליוויתי את אריק לביא במועדון התיאטרון", סיפר לי ישראל גוריון בעבר, "כשאריק הציע שנקים צמד, אמרתי לו שאני כבר בצמד, והצעתי לו להצטרף אליי ולבני (אמדורסקי - ד"פ). הוא מאס בשלישיות, כי בדיוק יצא מאחת. בכל זאת הוא ביקש לשמוע אותנו ואז אמר 'חבר'ה, אתם מכרה זהב', וסידר לנו להופיע במועדון התיאטרון. כבר בהופעה הראשונה התקבלנו יפה מאוד".
"'הודות' לדודאים אריק זכה להקליט את אחד מלהיטיו הגדולים ביותר, 'שיר ההד'", מספרת שני. "אריק רצה טקסט על מישהו שמטייל בארץ, והדודאים אמרו שיש מישהו בשם יעקב שבתאי, והציעו לו שייסע אליו. אריק נסע, ביקש מיעקב שיר על אדם שמטייל בנופים של הארץ ומכל מקום עונה לו הד, ויעקב פיתח את הרעיון לשיר".
צה"ל, איפה אתה?
ב־1959 יצאו שני ולביא ללימודים בניו יורק. היא למדה משחק והוא קולנוע וספרות. "מי שהזמין את אריק לארצות הברית היה הזמר היהודי לאו פולד, שהקים וניהל את מועדון הלילה 'סברה'", מספרת שני. "אריק היה מהאומנים הראשונים שהופיעו שם. לאחת ההופעות שם הוזמנו המפיקים של המחזמר 'אירמה לה דוס' שהציג בברודוויי, והם הציעו לאריק תפקיד ראשי. היה לו תפקיד יותר בולט משל אליוט גולד".
אחרי קרוב לשנתיים עזב לביא את ההפקה ועבר לשחק בהצגה אחרת, אבל גם המשכורת הגבוהה לא הצליחה לשכנע אותו להישאר בניכר. "בשלב מסוים די השתעממתי מלשחק ערב־ערב אותה הצגה", סיפר. "פתאום שמעתי שחברי שמעון ישראלי יצא בהצגת יחיד ופוצץ אולמות. אמרתי לעצמי: 'מה, הוא עושה את זה בארץ ואני תקוע בברודוויי? יאללה חוזרים הביתה'. שוחחתי עם המפיק, שהיה יהודי, ואמרתי לו שאני מתגעגע הביתה. מצאתי מחליף והוא שחרר אותי מהחוזה.
במקביל למופע ולתקליט, שגם הוא זכה להצלחה מסחררת, לביא שב להתניע את קריירת הזמרה שלו. ב־1963 הוציא את אריך הנגן הסולו השני "אריה לביא שר", שבו הקליט שני דואטים עם זוגתו ושיר סאטירי, "הדודה מחדרה", על בחור שרוצה שהדודה שלו תמות כדי שהוא יירש את הכסף.
בתיאטרון כיכב לביא במספר שלאגרים כמו "גבירתי הנאווה", "המלך ואני" ו"עוץ לי גוץ לי", שבו כיכב לצד שני וביצע את הלהיט "בוקר טוב", שזכה לגרסת כיסוי של עומר אדם לפרסומת. מי ששיחק עם לביא במחזה בשנות ה־60 היה השחקן שלמה וישינסקי, שכעבור 20 שנה ביים אותו באותה הצגה. "אריק היה 'משוגע' לגמרי, אבל גם ממושמע מאוד ועשה מה שאמרתי לו כבמאי", סיפר וישינסקי. "הוא היה פס הקול שלנו, והיה כבוד ענק לחלוק עמו במה. אני זוכר נסיעה איתו להופעה בפני חיילים בזמן מלחמת ששת הימים. לא מצאנו את היחידה הצבאית שבפניה היינו צריכים להופיע, אז אריק רץ על גבעת חול והתחיל לצעוק 'צה"ל, צה"ל, יוו, צה"ל'. זו הייתה חוויה אדירה".
לביא לא הסתפק בתיאטרון. כמי שלמד קולנוע, הוא נמשך למסך הגדול. משנות ה־50 כיכב ב־13 סרטי קולנוע, בהם "גבעה 24 אינה עונה", "חור בלבנה", "עליזה מזרחי", "מבצע יונתן" ו"המובטל בטיטו".
בשנת 1967, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, הקליט לביא את "נאצר מחכה לרבין". "חודש לפני פרוץ המלחמה ישבנו בקפה 'כסית' והתחלנו להעלות השערות מה יהיה עם המצרים, ההרגשה של מלחמה הייתה באוויר", מספרת שני. "חיים חפר אסף את כל הדיבורים והשמות שרצו כמו נאצר, רבין, תקופת ההמתנה וסידר אותם. אריק התחיל לשיר לצלילי מנגינה אמריקאית, והשיר הפך להמנון המלחמה".
אחרי המלחמה הקליט תקליט שירי מלחמה, שביטאו את הניצחון הגדול של צה"ל, בהם השיר "שוב לא נלך". אך בשלב מסוים הוא הפסיק לבצע אותו בהופעות. "אחרי מלחמת יום הכיפורים אבא התפכח והבין שצריך לממש את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים", מספרת יעל. "מכיוון שהשיר עסק בכיבוש, ואבא הבין את המחירים של הכיבוש, הוא סירב לבצע את השיר בהופעות, על אף שהיה להיט גדול. הוא פשוט לא הזדהה יותר עם המילים ועם החובה של ארץ ישראל השלמה. בערוב ימיו, בגלל שהקהל ביקש מאוד, הוא הסכים לשיר את השיר".
חייל הולך, חייל חוזר
"במשך עשרה ימים מרגע שפרצה המלחמה לא שמעתי מאריק מילה, דאגתי מאוד", נזכרת שני. "בשלב מסוים התקשרתי לחברתי הטובה לילי שרון, שדאגה למצוא לי את אריק שלי, שהתברר שהיה עם אריק שלה, ונרגעתי".
יש סטופ לחיים
בגיל 42, רגע לפני הופעה, אחזו את לביא כאבים בחזה, והוא הובהל במהירות לבית החולים. האבחנה הייתה התקף לב. לביא ושני היו פרודים אז, והיא שהתה בלונדון, כשהגיע הטלפון שקרא לה לחזור. "ביקשתי שיקראו לה", סיפר לביא לימים. "רציתי שתהיה לידי, כי ברגע שאתה מקבל את המהלומה, פתאום גל גדול שוטף את הכל ומראה לך את הרצפה, ואתה נתקף פחד נורא למות. אז כשיצאתי מזה, התחלתי לעשות ספירת מלאי מחדש, לראות מה יש לי בתיק ומה שווים הדברים. זה היה כמו להציץ ולהיפגע משושיק מחדש".
"זה היה התקף לב מסיבי שהרס לו חצי שריר מהלב והוא חטף כאפה, ואני חושבת שגם אבא וגם אמא שלי כזוג חטפו כאפה", מספרת יעל. "כשהוא פתח את העיניים בבית החולים והוא ראה את בת הזוג האחרת שלו, הדבר הראשון שהוא שאל זה 'איפה שושיק?'. חברים לא סיפרו לה על כך ביום הראשון, אבל הרופא שלח לה מבית החולים מברק שבו כתב: 'אריק מבקש שתבואי לבית החולים', והיא מיד עזבה הכל ובאה מלונדון. אני חושבת שזה גם נתן להם את הכאפה לחזור אחת לשני. הוא היה אדם לא בריא, עוד כילד היו לו בעיות של רשרוש בלב, ואחרי התקף הלב הראשון היו לו עוד ארבעה התקפי לב. הוא התחיל ללכת בעקבות זה לטיפול פסיכולוגי והבין שיש 'סטופ' לחיים".
קצת אחרי ההתקף נולדה בתם הבכורה ולביא הפך לאיש משפחה. "אחרי התקף הלב הראשון אריק חזר לעבוד כרגיל והאנרגיה שלו לא נפגעה", אומרת שני. "אני שמחה שלא התגרשנו ושהצלחנו לשמור על המסגרת. נישואים ואהבה הם לא תורה מסיני. אבל כשאריק חלה ונועה נולדה, הבנו שמה שלא שובר אותך, מחזק אותך".
בדיחה נוספת שהפכה ללהיט מהשילוב בין זראי־קינן־לביא היא השיר "למה לא אמרת לי?", שגם זכה למעטפת פופ־רוק בועטת. "ככל שהוא התבגר, אבא לא הרבה לשיר את השיר הזה, כי הבין שהוא מחפיץ נשים, בעייתי וחסר טעם, בייחוד השורה 'למה לא סיפרת שאחותך יפה ממך'", אומרת יעל, ושני מוסיפה: "לא אהבתי את השיר ואמרתי את זה לאריק. זה היה הרבה לפני תקופת ה'מי טו' ונהגו אז להרביץ לנשים על הטוסיק. התקוממתי נגד זה כבר אז".
ממציא עצמו מחדש
לביא אימץ לעצמו את תדמית הרוקר ובשנת 1973 העלה מופע בשם "מתש"ח באהבה", שכלל גרסאות כיסוי שלו לשירים מימי הפלמ"ח בעיבודים רוקיים. "אריק ידע להמציא את עצמו מחדש", מספר סמל. "הוא השתחרר מהנגנים הוותיקים והקיף עצמו בחבר'ה צעירים ומוכשרים. המופע היה הצלחה פנומנלית ונסענו איתו גם לחו"ל. אריק, בכישרונו ובצעירות הנצחית שלו, הצליח לדבר בו־זמנית גם לצעירים וגם לוותיקים".
לאחר מלחמת יום הכיפורים הוציא לביא את תקליטו המצליח והנמכר ביותר "שיר הוא לא רק מילים", שכלל שירים שביצע לאורך הקריירה, גרסאות כיסוי עבריות לשירים לועזיים שאהב וחומרים שהקליט במיוחד.
קראוס זמזם את המנגינה, ושמר כתבה את המילים על קופסת נעליים. משום שהבטיחה לו שנה קודם לכן לכתוב עבורו שיר ולא עשתה זאת, העניקה לו שמר את השיר במתנה, וויתרה על הקרדיט ככותבת המילים. כך נולד השיר "זה קורה".
בסופו של דבר אלי מגן ביצע את השיר, שלא נכלל בסרט. איך השיר התגלגל לידי לביא? קראוס סיפר פעם שפגש בלביא בקפה "כסית" והשמיע לו את השיר. לביא התלהב, וקראוס נתן לו את השיר בתמורה למצלמתו החדשה של לביא, שבה השוויץ בבית הקפה. "אחרי כמה זמן, אני מגיעה ל'כסית' ורואה את שמוליק קראוס עם המצלמה", נזכרת שני. "אמרתי לו 'למה המצלמה של אריק עליך? תחזיר תכף ומיד', ולקחתי את המצלמה הביתה".
"הכימיה בינינו על הבמה הייתה לא פחות חזקה מהכימיה מחוצה לה", אומרת שני. "היינו פרטנרים מצוינים, התאמנו זה לזו ככפפה ליד, זה היה הייחוד שלנו".
בשנת 1986 החליטו השניים להפסיק עם הנסיעות לגרמניה ודחו כל הצעה להופיע בחו"ל, וכעבור שנה הקליט לביא בדואט עם נועה בתו, אז תלמידת תיכון, את הלהיט הגדול האחרון שלו "כל החלומות". בטקסט שכתב התכוון לביא לחלומותיו על המדינה ועל המשפחה. חברת תקליטים לא רצתה לתמוך בו, אז הוא מימן בעצמו את ההקלטה - והימר נכון.
את הדעות הפוליטיות שלו לביא לא שמר לעצמו. "אני זוכרת סצינה שהוא בא לאסוף אותי משדה התעופה והייתה שם הפגנה של הימין וצעקו לו 'נשרוף אותך, שמאלני!'", מספרת יעל. "אבא שלי היה פלמ"חניק, והוא היה איש שמאל, מילה שהיום הפכה לקללה. הוא ידע להגן על עצמו והסתובב עם נשק. אבא היה איש של שלום ורצה לנסות דו־קיום, וחשש תמיד שיבוא יום ויהיה פילוג בתוך העם שלנו. אני לא רוצה לדעת מה הוא היה חושב אילו היה חי היום, הוא בטח היה מת על המקום. בימי אוסלו, כשצעקו לו בהפגנות שישרפו את כל השמאלנים, הוא אמר לי: 'אני נורא מפחד שירצחו את רבין'. אמרתי לו: 'אבא, זה לא יקרה'. כשזה קרה - זה גמר אותו. בשלב מסוים הפסיקו להזמין אותו להופעות. הוא לקח את זה ללב כי הוא היה מהדור שלחם למען המדינה, אז הוא החליט להוריד פרופיל בהקשר הפוליטי".
למות על הבמה
כשהיה בן 70, סיפר לביא שלקח לו זמן לאהוב את הקול שלו: "עד לפני עשר שנים שרתי כמו פוץ, זה מפני שהשירה הייתה לא רק ביטוי מוזיקלי אלא גם חיפוש עצמי. הייתי דפוק בשכל. גדלתי באוהלים או בסוכות, ועד שלא מצאתי משפחה חיפשתי את עצמי, ואת הצעקות והצרחות ביטאתי בשירה. והיא הייתה לחוצה, בומבסטית, לא טבעית, מגושמת, מכוערת. יש לי שירים ישנים שאני לא יכול לשמוע היום. NMC השמיעו לי כמה הקלטות ישנות. אמרתי להם, 'אם אתם מדפיסים את השירים האלה, אני עוזב את הארץ'.
"פעם שרתי רע מאוד לטעמי. ההקלטה הראשונה של 'הסלע האדום'? זוועה. אם אני שומע זמר כזה היום, אני מוציא רישיון ציד ותוקע בו כדור. אחר כך הקלטתי מחדש והיה בסדר. 'למה לא אמרת לי' זו כבר שירה טובה של רוקר. ב'עננה' (גרסת כיסוי שעשה בשנות ה־90 לשירה של להקת טיפקס - ד"פ) אני יותר קרוב למה שחיפשתי. כל השנים אני מתאמן בפיתוח קול, ובסוף החתולים ושושיק בורחים מהבית".
בשנותיו האחרונות בריאותו של לביא החלה להידרדר, אך זה לא עצר מבעדו להמשיך להופיע ולשיר. "בארבע השנים האחרונות של חייו הוא היה מאוד חולה, ועדיין שידר ביטחון גדול", מספרת יעל. "הוא אמר לי שהוא רוצה למות רק על הבמה", מציינת שני.
ביוני 2004 הובהל לבית החולים במצב קשה. "אבא דאג למדינה ובאחת השיחות האחרונות שלנו הוא שאל אותי אם אני חושבת שהמדינה תחזיק מעמד", משחזרת יעל. "בסוף הוא היה במצוקה נשימתית ולא רצה לדבר, דיבר קצת על אמא שלו, ובסוף הוא אמר: 'אני סולח לה'. כמה ימים אחרי זה הוא נכנס לתרדמת ומת".
"כשהוא הסתובב אליי ושאל: 'תגידי, שושיק, מה קורה לי?', אמרתי לו בפעם הראשונה: 'אריק, אתה מאוד חולה'", אומרת שני. "אז הוא הסתכל עליי, הפנה את מבטו ממני ועצם את עיניו. אלה היו המילים האחרונות שאמרנו זה לזו".
לביא הובא למנוחות בבית העלמין ירקון, ובטקס ההלוויה הושמעו שיריו האהובים. "אבא עדיין נוכח בתרבות הישראלית", אומרת יעל. "הוא אף פעם לא חיפש כבוד ולא רדף אחרי להיטים, פשוט עניין אותו ליצור מוזיקה. הוא לא הבין כמה אהוב היה. כשחלה מאוד, הצעתי לו שאולי ייקח הפסקה מלשיר, הוא אמר לי: 'יעלי, אני לא רוצה לשיר, אני מוכרח לשיר'".
"המורשת של אריק נשארת לנצח", אומרת שני. "הוא אהב את הדור הצעיר וידע להמציא את עצמו מחדש, וזו אולי הסיבה שגם היום, 20 שנה אחרי שהוא איננו, עדיין אנחנו מדברים עליו".
התרעות פיקוד העורף