"נערה כמוני לא יכלה אז לצפות ליותר", סיפרה לפני תשע שנים בראיון למדור "איפה הם היום". "אבל רק לחודש', הם אמרו לי. 'אני רק לחודש? – עוד אראה להם אם כי זה לא היה לי קל עם המקצבים האמריקאיים של השירים, אבל הוכחתי שאני יכולה ונשארתי".
רבקה'לה הצטרפה לצ'יזבטרון בתוכניתה השנייה, שבה הפציעו להיטים דוגמת "היו זמנים" ו"הפרוטה והירח". "נשבעתי שלא אלך ל'כסית' אחרי ההופעות, אבל נשברתי מהר מאוד", העידה. "אפילו חטפתי על זה עונש, לאחר שנעמי (פולני) ואני חזרנו משם אחרי חצות עם בונים לבסיס שלנו ביפו. חיים חפר, מפקד הלהקה, נתן לבונים להיכנס ואת שתינו השאיר בחוץ. נאלצנו לישון, עטופות בווילונות, בחנות נטושה של ערבים בקומה למטה...".
כשירד המסך על להקת-חייה, פנתה רבקה'לה עם נעמי פולני לבית הספר למשחק של "הקאמרי". בתום לימודיה שם החליטה שמקומה לא על הבמה. "ראיתי מקרוב מה זה תיאטרון ואמרתי לעצמי שלא אקדיש את חיי לקנאה ולחוסר הפרגון שיש שם", סיפרה. "פתאום הרגשתי שלמרות ההצלחה המהירה שהייתה לי בצ'יזבטרון, אני לא מתאימה לדרך החיים הזאת. כציונית בדם, הלכתי להדריך במוסד חינוכי של עליית הנוער".
רגע לפני הוויתור הסופי על קריירה, יצאה לגלות את אמריקה: "אני חושבת שהייתי ההיפית הראשונה, כאשר כדי שיהיה מה לאכול, אפילו עבדתי שם ב...בניין. כשכבר ציפה לי אודישן, קיבלתי רגליים קרות וחזרתי ארצה".
כשלקראת סיום שיחתנו שאלתיה אם לא דגדג לה לשוב לבמה כששמעה את הלהקות הצבאיות שירשו את הצ'יזבטרון, השיבה בדרכה: "אני לא אוהבת את הלהקות הצבאיות שבאו אחרינו, ממש לא אוהבת אותן, גם אם היו להן פה ושם אי אלה שירים טובים. היו הרבה להקות, אבל להקה כמו הצ'יזבטרון הייתה רק אחת..."
התרעות פיקוד העורף