האלבום החדש של עומר אדם: שירים מצוינים – אבל חסר דבר אחד | מדור "חם באוזן"

הדבר הראשון שבולט באלבום, עוד בטרם שומעים את המוזיקה, אלו שמות השירים, חלקם נורמליים ("תהום", "אהובתי כבר לא רואה אותי"), חלקם משעשעים ("שווארמה ודמעה", "טקילה", "נרקומן של בדידות", "סולמות ונחשים"), וחלקם מסקרנים ("גברת אגו", "פינו נואר"). בהאזנה לאלבום מתחילתו ועד סופו אפשר להבין שזה אחד האלבומים ה"כבדים" והרציניים של אדם, דבר שמעיד אולי על תהליך התבגרות, אולי על הבנה של הלך רוח התקופה הכבדה הזו, ואולי כי השירים נוצרו בימים בהם שוררת במדינתנו אווירת נכאים.

הצד השולט באלבום הוא הבלדות, בלדות פשוטות מוזיקלית, בכייניות ברובן (זה מה שהולך), מעין שילוב בין פופ רך לבין שירי דיכאון מסולסלים, המבוססות על פזמון מאד קליט ובתים שסוללים לו את השטח. בין הבלדות שכדאי לשים להן אוזן במיוחד: "אהובתי כבר לא רואה אותי", "תהום", "נרקומן של בדידות", "פינו נואר", “טקילה" ו"לילה קר". החיסרון בבלדות זה שאמנם הן לא נשמעות אותו הדבר, אבל הן כמו אחיות, מזכירות זו את זו, עם אותו רעיון ואותה נוסחה, דבר שפוגע קצת במקוריות לטעמי, אבל מספק את הסחורה שקהלו של אדם משווע לה.

החלק השני באלבום אלו שירי ה"קצב", שירים שעדיין ברוח יותר שקטה אך עם זאת מתפתחים לביטים יותר מקפיצים, חלקם די הזויים לי (כמו למשל "שתי טיפות", שיר עצוב שפתאום מקבל ביטים אלקטרוניים "מועדוניים" שהורסים את אווירת הטקסט), הבולט בהם הוא "גברת אגו", שיר פופ מתוק ומלודי שקל לזמזם למן האזנה ראשונה.

בגדול, זה אלבום מצוין בעיניי, הוא כולל ברובו טקסטים איכותיים מאד, שירה נוגעת של אדם ששופך את נשמתו ואת כל רגשותיו בו, וניכר כי הושקעה בו מחשבה, בייחוד לאור העובדה שבניגוד לאלבומים קודמים, אין בו "שירי שטות", שירי סתלבט והעלאת מצב הרוח שנוטים לטראש, אלא כל שיר מצליח לשבות את הלב בצורה, ובמידה, כזו או אחרת, ומדבר למנעד רחב יותר של מאזינים.

עם זאת, אני לא רואה שיש באלבום הזה שיר מסוים שיהפוך לאחד השירים המושמעים בשנה החולפת, אלא רוב השירים הללו נעימים מאד להאזנה ולנחמה, אך לא מעבר לכך, אין פה "להיט מדינה", לטעמי.

התאהבתי ברבגוניות של אודיה המוכשרת, ובעיקר בזה שיוצרת וזמרת מרגישה מספיק בטוחה לעשות רוק ישראלי בתקופה שזה מזמן לא באופנה, ולהפוך את זה לרלוונטי ומאד נכון וטבעי, לשיר בקולה בגוף מדבר (די דומה לגברים ששרים בגוף מדברת), והמקהלה שמלווה אותה רק מוסיפה עוצמתיות לשיר – במילים אחרות – מצוין!

במקום לבחור בשירת דיכאון מייגעת, שאולוב בוחר לבצע שיר רוק מסולסל (האם זה ז'אנר חדש שיהפוך לטרנד?) ועושה זאת עם טקסט נטול מצ'ואיזם ("עומד על הבר צעקתי 'תשים לי מזרחית' כמה זה טוב לדמעות), רווי מטאפורות ("השארת ת'ציפיות שלי זרוקות בארון") ועם לחן וביצוע מעולים – וממכרים. ככה נשמע בדיוק להיט מיינסטרים ב־2024.

נמשיך עם שיר הנושא, "תדע שאני פה", מלבד שהוא נפתח בשגיאת כתיב (לפחות בטקסט ביוטיוב נכתב "סתיתי מהדרך", במקום, כמובן, "סטיתי") נוראית, הוא שיר סטנדרטי של אישה שמנהלת דיאלוג עם אלוקים ועושה מולו חשבון נפש. השירים שעוסקים בשיח כלשהוא עם אלוקים תופסים מאד בשנים האחרונות, וגם פה, זה עובד בלבוש של שיר פופ נחמד. גם בשיר הנוסף, "מותר לי לנוח", היא שרה, מלבד הרבה "איי איי איי איי" במעבר, גם על זה שהיא מתפללת לאלוקים ומחפשת תשובות, עניין לא מקורי להכניס אלמנט כזה בשני שירים מתוך ארבעה, אבל גם השיר הזה די קליט וחמוד.

השיר המעניין ביותר במיני האלבום בעיניי הוא "הנשיקות שלי", שיר מסולסל אמיתי על שיברון לב, מהסוג שקהלה של בן זקן אוהב לשמוע ולפזם בערבי קריוקי למיניהם. הפזמון קליט ונוגע, העיבוד מעולה ולמען האמת, מבין ארבעת השירים – זה הכי טבעי ותפור למידותיה. זה ללא ספק יהיה הלהיט העיקרי מתוך מיני אלבום זה.

"לא באמת שמח, לא באמת עצוב, לא באמת כלום" שר אלי חולי, ודי מבטא בדיוק את התחושות של כל אחד ואחת מאתנו, ובכלל, שירו החדש "לא באמת כלום", בלדה מצוינת שמתכתבת היטב עם התקופה הנוכחית, מוציא ממנו את המיטב, הן כווקאליסט משובח ומדויק, הן במלודיה הנעימה, והן בהפקה שמשרתת היטב את השילוש הקדוש של הטקסט, הלחן והביצוע.