בהיכל התהילה של הרוק הישראלי יהיה שמור מקום של כבוד לגיטריסטים הנפלאים שחיברו למוזיקה השמרנית שנוצרה כאן חשמל, תעוזה והרבה חוצפה. את יצחק קלפטר מעריצים, מדני סנדרסון מתפעלים, על שלמה מזרחי נכתב שיר. וברי סחרוף, אפרים שמיר ושלומי ברכה. ארז נץ וחיים רומנו. ואיך אפשר בלי שלום חנוך. אבל שמוליק בודגוב נשאר, כך נדמה לי, קצת בצד.
גיטר הירו קלאסי שהיה שם, משנות ה־70, בכל הצמתים. ליווה מאחור את כל הכוכבים ורק עכשיו, לרגל יום הולדתו ה־60, יקבל מעט מהכבוד שהגיע לו מזמן. במוצ"ש, במועדון שבלול בתל אביב, יופיעו באירוע לכבודו יהודה פוליקר, חוה אלברשטיין, יהודית רביץ, גידי גוב, אריאל זילבר, דיוויד ברוזה ועוד רבים אחרים שיודעים בדיוק מה בודגוב תרם לקריירה שלהם. וזו הזדמנות בשבילו, להיזכר ברגעים חשובים בחייו:
ילדות ישראלית: "נולדתי לפני 61 שנה בדרום תל אביב, בן לעדת דוברי הארמית נאש דידאן. משפחה מוזיקלית. אבי, יום טוב ז״ל, ניגן בטאר. אמי, דינה, שרה שירים של העדה. כשהייתי בן 3 עברנו מיד אליהו לקריית שלום. בבית היו רק מיטות וארונות, שום אמצעי אלקטרוני. המקרר היה על קרח. ואז שמעתי את אברם מהקומה למעלה מנגן את 'אפאש' של הצלליות, והתעלפתי. אבא לא רצה שאנגן וביקש מיוסף פלטה, קרוב משפחה, גיטריסט פלמנקו, לייאש אותי. מגיל שבע היה מסתכל על האצבעות שלי, אבא היה קורץ לו והוא היה אומר: 'תבוא בעוד שנה'. כשהפאות שלי גדלו פלטה שלח אותי לקונסרבטוריון אנזגי, בפרישמן פינת דיזנגוף. למורה קראו חוליו. אחר כך למדתי קצת תאוריה אצל אגון קרטן, המורה המיתולוגי ואז רצתי לקלפטון. אני לא מתגעגע לבית. היו הרבה בעיות, כולל סיפור אפל שרדף אותנו עם אחות שאסור היה לראות. המוזיקה הייתה קרן אור באפלה. ישבתי ימים ולילות, גידלתי שיער, לא חפפתי חצי שנה, רק ניגנתי״.
הגיטרה הראשונה: ״את הגיטרה הראשונה, הקלאסית, קניתי אצל קובלסקי באלנבי. חצי שנה אחרי זה עברתי לחשמלית שוודית. ניגנתי איתה ב׳אמא אדמה' וב׳יכול להיות שזה נגמר' של אריק איינשטיין, עוד לפני הצבא. למדתי לנגן מתקליטים, משמיעה. כדי להתאמן איתרתי פטיפון בשוק הפשפשים שמאט למהירות 16. נשאבתי לסולואים האגדתיים: Sunshine of Your Love של קלפטון, Purple Haze של הנדריקס. אני מורעל גיטרה. לא ניגנתי בכלי אחר. עד היום, בהופעות, אני מוציא את הגיטרה מהנרתיק, משתחווה אליה ומתחיל לנגן. הטיפ שלי לנגנים צעירים: בחרו עשרה אלבומים של הגיטריסטים הגדולים ותלמדו את כל הסולואים, כל צליל. כך למדתי. רק לימים הבנתי שלמדתי גם את הטעויות שלהם״.
וזוהי רק ההתחלה: ״בגיל 14 הקמתי להקת קצב, 'מחשבות'. עמדתי על הבמה וניגנתי סולואים של הנדריקס וג'ימי פייג'. הבנתי שאני גיטריסט טוב כשהרגשתי שאני מבצע אותם בצורה מכובדת. והיו גם תגובות מהקהל. כשחיים סבן הביא אותי להחליף את חיים רומנו בצ'רצ'ילים, בגיל 16, זה היה בשבילי כאילו הרולינג סטונז הזמינו אותי לטור״.
אני ואריק: ״חצי שנה אחר כך עבדתי עם אריק איינשטיין. אריק היה טהור, נקי בראש, אוהב בריות. לא יגיד מילה רעה על אף אחד. היה לוקח אותי מהבית, נכנס ופותח סירים: 'אמאל'ה, מה בישלת היום?'. ואמא אומרת לו: 'משביעה אותך שהילד שלי לא ישתה חשיש'. אחר כך התגייסתי. בצבא הייתי בלהקת השריון. שם הכרתי את אשתי חני, שהיא כבר לא אשתי, ואחר כך הייתה בלהקת סקסטה. היינו יחד 33 שנה״.
"טהור, נקי בראש, אוהב בריות". אריק איינשטיין. יעקב זער, לע"מ
הנה ברוש לבדו: ״אריאל זילבר הוא יוצר נפלא, זמר גדול, רוקר בנשמתו. תמיד נהנה לנגן איתו. אני מתארח אצלו מעת לעת, רק לפני שבוע ניגנו יחד בזאפה. אף פעם לא אגיד לו לא. להקת ברוש התהוותה מתוך החיבור איתו. חודשיים עבדנו כדי ללמוד את השירים שלו. בזכותו למדנו להעריך כל תו ותו בשיר הכי פופי. אגב, כשניגנו לצורך פרנסה, ברוש סבלו ממני לא מעט. כשהייתי פוגש בשיר נוראי, במעבד שלא מבדיל בין דו לרה, לא יכולתי לקבל את זה. ולא אחת היו עימותים באולפנים. אבל אף פעם לא הלכתי מכות בגלל מוזיקה. לפני שבע שנים היה איחוד של ברוש בלוס אנג'לס. ישראלי לשעבר הזמין אותנו להופיע בקניון קלאב. טוני בראוור בא מניו יורק ואיקי לוי, המתופף, חי באל.איי. אמרתי: 'התנאי שלנו הוא שאנחנו מנגנים כמו בתקליט, עם הסולואים הארוכים'. היה מדהים. במוצ״ש נתאחד קצת. יוסי לא יהיה, אבל אריאל ואיקי ינגנו. אגב, כשאיקי עבר לארצות הברית, היה לי חלום על חו״ל. זה היה לפני 20 שנה. נסענו עם ילדים קטנים. ראינו בתי ספר, גני ילדים, היזראלים, חומות, בדידות. חזרנו ואמרנו: 'גורלנו כאן, עם הטילים של סדאם חוסיין'. אני מאוהב בארץ הזאת. פה זה קרה״.
יש לי חלום: ״אני לא אוהב לוליינות וליצנות, רוצה שנגן ירגש אותי. דיוויד גילמור מפינק פלויד עושה לי את זה בגדול. אני מעריץ במיוחד את ג׳ף בק. פגשתי אותו לפני שנה בארץ וניגנו רבע שעה ביחד. הוא המציא את הגיטרה מחדש. לפני 12 או 15 שנה נסעתי עם הבסיסט יוסי מנחם לראות אותו בלונדון. איזו נגינה, איזה סאונד, איזה פיל. השכיב אותנו על הקרשים. אני חולם לנגן עם סטילי דן, אבל הרכב החלומות שלי כולל מלבדי את ג׳ון בונהאם מלד זפלין, שכבר לא חי, כמתופף. מרקוס מילר כבסיסט והרבי הנקוק כפסנתרן. איתם הייתי עושה מופע על המאדים. יש לי ולחבר שלי, ברק מלמד, חלום שאולי נגשים: לבצע מוסיקה מסרטים עם הקרנה של קטעי סרטים״.
ההצלחות שלי: ״הגיטרה שלי באה לידי ביטוי במיוחד באלבום הבכורה שעיבדתי של להקת היהודים. הם היו פופ, ואני הכנסתי את רוח שנות ה־70. על הנגינה שלי איתם זכיתי למחמאות בלתי רגילות. זה ההישג הגדול ביותר שלי. אבל המחמאה הכי גדולה שקיבלתי היא כשאומרים לי 'אנחנו שומעים סולו גיטרה בשיר שניגנת, ויודעים שזה אתה'. הסולו הגדול שלי? אולי ב'אתה פה חסר לי' של נורית גלרון. ב'מה זאת אהבה', המופע של מתי כספי וריקי גל, ניגנתי מוזיקה מהיפות ביותר. היה שם קסם אמנותי. ואם צריך להזכיר עוד מופע אז זה יהיה רותי נבון בפסטיבל הג'אז באילת. הפקתי אותו ואת האלבום בעקבותיו. היא שרה שם שזה למות, כל אלתור שלה חלום. ניגנתי ב'זהו זה' עשר שנים. הייתי 17 שנה ביום שישי עם יאיר לפיד, בכל הערוצים בפריים טיים, עד שהלך לחדשות. לא חושב שאני אלמוני".
"ההישג הכי גדול שלי". היהודים. צילום: פיני סילוק
אבל יש גיטרה על שמי: ״בגיל 50 הגעתי לרוויה. לא רציתי להתבגר כנגן גיטרה מזדקן והקמתי את העסק שלי לייצור ושיווק כלי נגינה. התהפכו היוצרות: היום אני משלם כדי לנגן. עושה את זה בשביל האמנות. בחיפוש אחר הצליל המושלם, רכשתי ידע עצום. ישבתי שלושה ימים במפעל לגיטרות והתחלתי לייצר גיטרות על שמי. בבית תמיד היו לי בסביבות 15 גיטרות. היום יש לי 1,000 גיטרות שתלויות בחנות. הגיטרה האהובה עלי היא סטראט וינטג' דה לוקס, שבניתי לעצמי. פרי של שיתוף פעולה עם בונה הפיק־אפים החשוב בעולם, סימור דאנקן. לא צריך שום גיטרה אחרת. כיום אני מנגן בהופעות רק בלוז עם הלהקה שלי, 'האקדמיה של הבלוז'. כבר שנתיים מופיעים במועדון שבלול, סגורים לכל השנה מראש. חוץ מזה, מנגן רק בחנות כשהצוות גוררים אותי לג'מים, או כשבודקים גיטרות. לפעמים יוצא שאני מנגן בהקלטות. צעירים שמכירים אותי דרך היהודים שולחים לי דוגמה, ואם זה מוצא חן בעיני אני מקליט בשבילם תיבות, שם את מה שאני טוב בו. לא, אף פעם לא לימדתי. פחדתי שמישהו ייהרג. אין לי סבלנות. אני היפראקטיבי, צריך לרוץ כל הזמן. ואני לא מסתכל לאחור״.
געגועים: ״אני מתגעגע ליצירה שהייתה ב'זהו זה'. עם ולדריו מלכי ז״ל היה לי חיבור חסר תקדים. יצרנו מאות קטעים אינסטרומנטליים. אם אני מצטער על משהו, זה שלא עשינו מהקטעים הללו אלבום. לוולדריו אין תחליף. עבדתי עם כולם. לא יכול להתלונן. זכיתי בטוב שיכול להיות. אבל לצערי הגיטרה איבדה את חשיבותה. מתי בפעם האחרונה שמעת סולו גיטרה בשיר ישראלי?״