"ההישג הכי גדול שלי", מתוודה המוזיקאית הווירטואוזית טניה וינוקור, "הוא לשמוע אנשים שניגשים אלי אחרי ההופעה ואומרים לי: 'אף פעם לא אהבתי כינור, ובזכותך אני ממש אוהב את הצליל שלו'".
ואכן, היא לוקחת את הכינור למחוזות קצביים, מוסיפה לו קישוטים אתניים, מקצבים לטיניים ועיבודים תזמורתיים. "כשאני יוצרת ומנגנת, אני כמו ילדה. הכל מותר ואין גבולות, אני משחקת בכל הצלילים שהשפיעו עלי ויוצרת משהו חדש", אומרת וינוקור.
הופעת הפיוז'ן שלה, "ג'יפסי", היא חגיגה של צלילים. היא משלבת ביצירותיה מוזיקה צוענית, ספרדית ובלקנית, כמו גם מוזיקה אתנית ים־תיכונית, ותוך כדי כך היא מפליאה בריקודי פלמנקו ונגינה על כינור, מתופפת ורוקעת.
וינוקור (36) נולדה במולדובה. כבת להורים מוזיקאים, היא גדלה על הבמה. "כשאמרו לי שעלי לבחור במה אשקיע את כולי, לא הבנתי למה אני צריכה לבחור ועד היום אני לא מבינה", היא אומרת. "המיקס הזה, הפיוז'ן, של התשוקה הלטינית עם המקצבים הבלקניים והצועניים, וכמובן הכינור, שיוצר הכלאה בין התרבות היהודית, המוזיקה הים־תיכונית והמוזיקה שעליה גדלתי, הוא חזרה למקורות שלי".
כבר יותר מעשור חורכת וינוקור את הבמות בארץ ובחו"ל. מאחוריה שהייה בספרד, שם למדה פלמנקו בצורה מקצועית, ולפניה הזמנות רבות להופעות בחו"ל, שם שחררה את אלבומה הראשון, In Time, כשעל המיקס והמסטרינג שלו ניצח לא אחר מ־Alvaro Mata, מגדולי תעשיית הפיוז'ן והמוזיקה במדריד. בארץ אפשר ליהנות מהסינגל המקפיץ שלה, "מאמאליגה", המלווה בקליפ צבעוני.
וינוקור חוזרת להופיע אחרי חוויה שהשביתה אותה מהופעות למשך כמעט שנה. "עברתי משהו שגרם לי לחפש את עצמי ולהתחבר לצליל שלי, לטניה, והבנתי עד כמה המוזיקה היא חלק ממני", היא אומרת בקצרה.
לפני שנתיים, באמצע הופעה, נתקפה טניה ברגע אימה כשהבינה שהפסיקה לראות בעין אחת. היא ניערה את תלתליה והמשיכה לרקוד. כמה ימים אחרי, הבינה שהיא סובלת מהיפרדות רשתית.
בתחילה זה לא מנע ממנה להופיע, אף שנאלצה לעטות תחבושת על העין, או להרכיב משקפי שמש. אבל כשהיה עליה לעבור ניתוח שני, התחוור לה שההחלמה תמנע ממנע להמשיך להופיע, מה שהיא עושה מגיל שלוש וחצי. במשך שמונה חודשים לא הייתה יכולה לרקוד. "כל הזמן חשבתי שזה לא פייר", היא נזכרת. "דווקא עכשיו, כשהקריירה שלי תופסת תאוצה, אני צריכה ללחוץ פאוז? זה שינה לי את הפרספקטיבה. התחלתי להעריך את המזל שנפל בחלקי, והעזתי לחלום חלומות גדולים יותר. מעבר לכך, אני מאמינה שלמוזיקה יש כוח מרפא".
ברגע שחזרה לאיתנה, חזרה לשרוף את הבמות. "הבנתי גם שכנראה חוויתי את זה כדיי ללמוד משהו. ובאמת, מבחינה יצירתית, באלבום החדש אפשר לשמוע שחזרתי לשורשים שלי. זאת טניה שרקדה לצלילי מוזיקה בלקנית וצוענית ברוסיה. טניה שהתאהבה בפלמנקו בספרד, וטניה שמאוהבת בארץ ישראל, זאת אני. זה מגדיר את הצליל שלי", היא אומרת.
למה את לא שרה בעברית?
"העברית ביצירה פחות זורמת לי מהספרדית או האנגלית. עם זאת, מה שמאפיין את היצירות שלי קשור למהות הישראליות שלי. הרי בארץ יש שילוב בין עולמות. כאן היצירה שלי באה לידי ביטוי בצורה הכי טובה. אני אוהבת את הטמפרמנט הישראלי, אפילו את העצבים על הכביש. הכנות הזו מרגשת אותי. פה לא מחייכים אלי ומזייפים. כאן האנשים אמיתיים וכאן נמצאת המשפחה שלי. אני חולמת בגדול, אבל רוצה לחיות רק כאן".
טניה וינוקור – "ג'יפסי", 7 בנובמבר, רביעי, 21:00, מועדון "האזור", תל אביב