השיר, בניחוח שירי הנשמה והמלנכוליה של הניינטיז, או אם תרצו "שירי הדיכאון" הנוסטלגיים, הולם היטב את קולו של גולן שנשמע בו כן, אמיתי ובעיקר מצליח לרגש ולגעת, לפרוט על נימי הנשמה.
שיריו האחרונים, "לא מדברת עברית" והקאבר ל"עוד שבת של כדורגל" לא עמדו בסטנדרט הגבוה של הזמר מהעבר, הן מבחינת ההתאמה לקולו והן מבחינת חוסר הטבעיות שבהם, ואילו פה אייל מתהלך בחופשיות, במלוא הנשמה והחליפה הזו תפורה היטב למידותיו.
השיר קליט ותופס את האוזן ואין ספק שבעוד כמה ימים גם יושר על ידי קהלו בעל פה בהופעות ובכלל, כאלה שירים כל כך הולמים אותו וראוי שימשיך בקו הטבעי שלו ולא ירעה בשדות "זרים" של פופ אלקטרוני או שאר סגנונות שפחות מתאימים לגוון קולו החד פעמי.
התרעות פיקוד העורף