פרולוג
ברשותכם, קבלו מעט - טעימה, כמו שנהוג לומר - מאוטוביוגרפיית המלחמות שלי:
נולדתי חודש אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. אבא שלי עוד לא ידע מה עלה בגורלה של המשפחה שלו, לכן היסס לקרוא לבנו הבכור - שזה אני - על שם אביו. בעדה שלנו, לעומת אי אלו עדות אחרות, לא נהוג לקרוא לנכד על שם סבו החי. משום כך הוא קרא לי אבינועם. אולי קיווה, אולי ידע ולא העז. כך ניצלתי מלהיקרא בשם דוד. בכבוד הזה זכה אחרי שמונה שנים אחי הצעיר.
ממלחמת העצמאות שפרצה אחרי שלוש שנים בערך יש לי הבזקים של זיכרון. בעיקר של מקלט ענק, מוגן בהמון שקי חול, ברחוב ארלוזורוב 6 ברמת גן. מקלט שהיה מסוגל להכיל את דיירי שלוש הכניסות של הבניין. לילדים היה דווקא כיף, עד כמה שזכור לי. הם ניצלו את המרחבים של המקלט למשחקים, כי בדירה הזעירה היה קצת דחוס. אצלנו הצטופפו בה אמא, אבא ואני. במלחמה הצטרפו אלינו הסבתא יוכבד, אמא של אמא; הדודה אסתר, אחות של אמא; וגם המשפחה שפונתה מכפר ורבורג בשל הקרבות בדרום: דודה מניה, אחות אמי שהייתה בהריון מתקדם; דודה יהודית, אשת מנחם, אח של אמי שנשאר עם כל הגברים להגן על הכפר; והיו גם שלושת בני דודיי: רן, עוזי ויוסי.
בלילה ישנה סבתא יוכבד במיטה הזוגית עם הבת שלה, שזו אמא שלי. במיטה שלי, שרק וילון הפריד בינה לבין המיטה הזוגית, ישנה דודה מניה ההריונית. כל היתר התפזרו על שמיכות שנפרשו על הרצפה.
תפקפקו ותגידו: היית בן 4 כמעט, איך אתה זוכר? ואני אענה שדברים כאלה נשארים תקועים טוב־טוב בזיכרון, ולא נמחקים.
אחרי זה הגיעה המלחמה הראשונה, שהרגשתי ראוי לה והיא לי. היא התרחשה כשהייתי כבר בן 12. קראו לה "מבצע סיני" או "מבצע קדש". מה שתבחרו.
זו הייתה מלחמה שנטלנו בה חלק משמעותי. גיל, מוישה ואני קיבלנו סרט שענדנו אותו על השרוול של חולצת החאקי שלנו, ופנס שהארנו בעזרתו לכיוון שכנים סרבנים, שלא הקפידו להאפיל את החלונות שמהם בקע אור. שרקנו במשרוקית, שגם עליה החתימו אותנו במפקדת הג"א וצייצנו בקולנו המתחלף:
"קומה שנייה, לכבות את האור!".
אחרי שבוע, כשהסתיימה המלחמה בניצחוננו המוחץ, החזרנו את הציוד להג"א והתפנינו כמו כולם להודות לשותפה הגדולה שלנו ולקרוא בקול: Vive la France.

תמונה ראשונה

סיפור האהבה בין צרפת לישראל הגיע ב־1957 למערכת יחסים של ממש. המאהבת, שזו צרפת, חתמה על הסכם, שזה כמו כתובה, שבו התחייבה לספק באופן סדיר כל נשק מכל סוג שהוא לג'יגולו שלה, שזה אנחנו.
באותה שנה נחתם בחשאי ובאפלה בעיר האורות פריז הסכם על רכישת כור גרעיני מצרפת. כיאה לבירת האופנה העולמית הוא זכה לשם הקוד "מפעל טקסטיל".
קיבלנו משם גם את השנסונים הצרפתיים. אבל מכיוון שהצרפתית שלנו הייתה עדיין בשלבים הראשוניים, ולא כל כך הבנו את השפה המאונפפת הזו, לקחנו את המנגינות היפות של השנסונים שלהם וכתבנו מילים שבא לנו לכתוב, בלי שום קשר לשפת המקור. כך למשל שנסון ששרו הפררה ז'ק - כשעוד קראנו להם האחים ז'ק - על כרטיסן במטרו של פריז, הפך עם מילותיו העבריות להמנון ששרה להקת הנח"ל לסיירים האמיצים של צה"ל.

אנו כיתת סיירים
הולכים בוואדיות ובהרים
שמש מלמעלה בוערת
יורד הערב
הרוח נח בין השיחים
ורק אנחנו עוד הולכים...

סיירים, סיירים, הלאה סיירים!
דרך מפרכת
אל תפסיק ללכת!
סיירים, סיירים, הלאה סיירים!
הסיירים, הסיירים, הסיירים...
("אנו כיתת סיירים" / נוסח עברי: חיים חפר)

אז גם יצאו לפריז כמה צעירים בני עשרים ומשהו מטובי בנינו, הכישרונות המבטיחים של תרבותנו הצומחת. יוסי בנאי, נסים אלוני, עמוס קינן ואחרים יצאו להסניף תרבות צרפתית אמיתית. כשחזרו משם הם ערכו לנו היכרות עם איב מונטן, ז'ולייט גרקו, ז'ורז' ברסאנס, אדית פיאף, הקומפניון דה לה שנסון והפררה ז'ק.

תמונה שנייה

שמי לואי
פייר וז'ק
שמי הוא...
אח, כמה ביישן הוא!
מפריז במרחק
כאן לישראל הגענו
נרנן ונשיר
כי בריתנו טרם גזה
לנו אין את אלג'יר
ולכם כבר אין את עזה..

תחי צרפת וישראל
בינינו אין כבר שום הבדל.
בינינו אין PETITE DIFFE’RENCE
לכם אין מה שאין ל־FRANCE.
("ברית צרפת־ישראל" / דן אלמגור)

ב־1957, בעיצומו של סיפור האהבה בין צרפת לישראל עלה רעיון במוחם של שני אנשים, מנהלי התיאטרון הקאמרי: יוסף מילוא, הבמאי המיתולוגי, ויצחק קדישזון, שהקים בחודש מאי של אותה שנה את מועדון התיאטרון, ששכן במרתף ברחוב מנדלי 7 בתל אביב.
השניים גייסו ארבעה מצעירי התיאטרון הקאמרי. מול עיניהם עמד המודל הצרפתי של הפררה ז'ק - רביעיית זמר צרפתית ששרה, הצחיקה, צחקה והצליפה בכל מה שבא לה.
ואלה הם ארבעת המופלאים שהצליחו בזמן קצר להטריף את הקהל ולהוציא מדעתם כמה אישים ולפעמים גם את הצנזורה:
יענקל'ה בן סירא בן ה־30 היה הליצן שבחבורה. הוא נולד בבריסל בשם ז'ק שירצקי והגיע ארצה בדרך לא דרך, אחרי שאיבד את משפחתו במלחמה.
שמעון בר בן ה־31, האינטלקטואל שהגיע עם משפחתו מרומניה והתקבל לתיאטרון הקאמרי עוד לפני שבכלל ידע לדבר עברית.
גדעון זינגר בן ה־31, בעל פני הפוקר, מאלה שמצחיקים את כולם עד דמעות והוא לא צוחק אף פעם. זינגר הגיע מצ'כיה, הספיק להשתתף במלחמת העצמאות כלוחם ואחר כך הצטרף לצ'יזבטרון בזכות נעמי פולני, כוכבת הלהקה שהבחינה בקול הבריטון ובכישרון המיוחד שלו. וכך, אף על פי שלא היה הצבר הטיפוסי שמתאים ללהקה הכל כך ישראלית, הוא הפך לאחד מכוכביה הבולטים של להקת הצ'יזבטרון, לצד שייקה אופיר ונעמי פולני.
רוב'קה שפר בן ה־32 היה הספקן, זה שיודע לשאול ולא מרפה. אולי כי הוא היה הצבר היחיד ברביעייה. נולד בתל אביב והיה בוגר בית ספר אליאנס. מה שמחזיר אותנו לצרפת - לפררה ז'ק ולשנסון.

לצרפת דאגות
יש המון מפלגות
ממשלה רק עולה
היא כבר יורדת חיש
אבל כאן באמת
פרלמנט כה שקט
לא יעוף שום גידוף
נשבר רק הפטיש
("ברית צרפת־ישראל" / דן אלמגור)

אפילוג

"ואז באה הרביעייה שהייתה מושלמת ומושקעת", ככה אמרה רבקה מיכאלי במופע ההצדעה לרביעיית מועדון התיאטרון שערכה עיריית תל אביב באולם עינב לפני פחות מחודשיים, ב־14 בפברואר. מה שפתאום נראה לי לפני עידן ועידנים.
"היו להם הבמאים והכותבים הכי טובים", אמרה רבקה'לה והתכוונה ליוסף מילוא, לשרגא פרידמן, לשמואל בונים, לדן אלמגור ולחיים חפר. "זה יצר אמירה מפורשת. הם היו משעשעים מאוד ונוקבים מאוד".

איך קרה שהפשפש עלה למעלה
זה לא מובן. זה לא מובן...

פעם היה פשפש אחד
הוא בפרוות עכבר נולד
אך יום אחד שמע קולות:
אתה נוצרת לחיות גדולות...

...תוך רכיבה אל האבוס
מן החמור עלה לסוס
וכך עלה, עלה, עלה
עד שעלה לממשלה
("איך הפשפש עלה למעלה" / חיים חפר)

טוב, כולם יודעים מיהו הפשפש שחיים חפר התכוון אליו. אף על פי שחפר עצמו נזהר תמיד והגיב בתשובות מתחמקות כמו: "לא התכוונתי אליו. אבל אם זה מה שאתם חושבים, לא אכחיש".
מתי גולן כתב ב"גלובס" אחרי ההלוויה של חיים חפר בספטמבר 2012, "חיים חפר ושאר בני חבורתו לא סלחו. פרס הפך להיות הקוץ שבעיניהם... הם לא היו מסוגלים להילחם בו במעשים, כי הוא מוכשר מהם, אז הלכו על מילים: 'פשפש'. רוצים לומר שהוא לא עלה למעלה בזכות יכולותיו, כישרונותיו".
אגב, בהלווייתו של חיים חפר בלט בהיעדרו נשיא המדינה שמעון פרס. תראו למה גרם פזמון אחד של רביעיית מועדון התיאטרון.
"הם כל הזמן מרגישים שהם 'סואנים בידוח'", אמרה עליהם נעמי פולני בשפתה הזו שלא שומעים כבר כמותה. "יש להם כל מיני מעלות, שכל אחת פרטית וביחד זה סלט של מעלות".

ג'וני איז דה גוי פור מי
גוי כשר ולאומי
בשבת יחלוב פרות
יכבה את הנרות
ג'וני איז א גוי פור מי
ובפסח יתאמץ
כדי לקנות את החמץ
ג'וני איז דה גוי פור מי
("גוי של שבת" / דן אלמגור)

יענקל'ה בן סירא, ה"מעכאפט זיי מענעמט זיי" מהשיר הזה, הלך לעולמו לפני ארבע שנים. גדעון זינגר נפטר שנה לפניו. רוב'קה שפר עזב אותנו לפני תשע שנים, ושמעון בר נפרד מאיתנו ב־4 באפריל 1983, בדיוק לפני 37 שנים.

זהו סיפור
על אדם קטן. על אדם קטן
שהעולם
בידו ניתן. בידו ניתן

הוא אלמוני בן אלמוני
שמו לא מוזכר בעיתונים
בעיתונים המדברים בשמו מכבר
כי אין לו מה לומר
("האדם הקטן" / תרגום: חיים חפר)

ארבעה מי יודע