לפני 50 שנה יצא שירה של להקת הקצב "האריות" – "Give Me", שהוגדר בעיני רבים כ"שיר הרגאיי הישראלי הראשון", על אף שהוא בעיקר הושפע מהסגנון הג'מייקני הידוע. עם זאת, אותה הקלטה היסטורית של "האריות" שהייתה להקת רוק בכלל, פתחה צוהר לבאות וסימלה את חדירתו של סגנון הרגאיי, בהדרגתיות ובאיטיות, גם לפסקול הישראלי.

בשנות ה-70 אמנים כמו גבי שושן ("אני חושב על בית"), רמי פורטיס ("שמש לך מצפים") ודורי בן זאב ("אם תשאלו אותי") התנסו בסגנון זה, אך רק בשנת 1981 עם אלבומו הראשון של טוני ריי – "בא לי רגאיי" שהושפע מובהקות מבוב מארלי (ואף כלל שיר הערצה לאייקון הרגאיי הידוע) הרגאיי באמת חדר לישראל והחל את הגל ששטף את ארצנו, תחילה מתחת לרדאר אך בהמשך גם בלב המיינסטרים, כשאחת ההוכחות לכך הוא להיטו של קובי רכט משנת 1983 – "רגאיי הבטלן" שכבש את מצעדי הפזמונים דאז.

לאורך השנים הושפעו אמנים רבים מהסגנון, החל מנייג'ל האדמו"ר (יהושע סופר) עם אלבומו "חומוס מטמטם", אבי מטוס עם אלבום הרגאיי שלו "לוקח את היום לאט" ועד אמנים כמו מוש בן ארי, קרולינה, אליעד נחום ותומר יוסף (בלקן ביט בוקס).

בפודקאסט הנוכחי של "מילים ולחן" סקר חוקר המוזיקה דודי פטימר את השפעת הרגאיי על הפסקול הישראלי ב-50 השנים האחרונות בשילוב מיטב הלהיטים העבריים המשויכים לז'אנר שכיום די נכנע לרגאטון אך עדיין כוחו איתן.

קצב ג'מייקני ציוני: מסע בעקבות 50 שנות הרגאיי הישראלי

בפרק מקפיץ במיוחד של הפודקאסט "מילים ולחן" יוצא חוקר המוזיקה דודי פטימר למסע בין הצלילים הג'מייקנים שאומצו גם על ידי האמנים הישראלים