"אף-על-פי-כן ולמרות הכל!", חני דינור קוראת תיגר על מצב הביש בתרבות ויוצאת עם "יש עוד תקווה", סנונית ראשונה בדרך לאלבומה השביעי, ההולך ומתרקם. "לא פשוט לנו בעת הזאת, כשהיכלי התרבות ומועדוני ההופעות סגורים ואנו מנותקים מהקהל שלנו, אבל נמשיך ליצור, כי אין חיים בלי תרבות", אומרת הזמרת. "בימים של אפלה חייבים להיאחז בתקווה שהכל קורה לטובה".

יש עוד תקווה, חני? - אני שואל אותה. "ידעתי שזה מה שתשאל", דינור מגיבה וצוחקת. "חייבים להאמין שיש תקווה ולשמור על אופטימיות. כפסיכולוגית חינוכית אני יודעת שתקווה זו הבערה של החיים. ברגע שאין תקווה, אין חיים. לכן, כאופטימיסטית מטבעי אני מרגישה שאחרי ככלות הכל הולכת להיות התחלה חדשה, לאחר שכעת כל האנושות חוטפת סטירה מאוד חזקה".

ובאשר לשיר עצמו?
"הוא נולד בתהליך הפוך מהרגיל אצלי. אם בדרך כלל אני מלחינה טקסטים קיימים עם דגש על שירי משוררים, שאני מעדיפה אותם כשאין לי להגיד משהו מיוחד משלי, הפעם המוזיקאי גדי ציקמן, שמלווה אותי בהופעות בגיטרה, שלח לי לחן ואני כתבתי לו את המילים במדויק עד ה'ביט' הכי קטן. שוני אחר הוא שלאחר שאת שני האלבומים האחרונים הקלטתי בלונדון, באולפני 'במבה' של קובי ישראלית, שהיה גם המפיק המוזיקלי שלהם, הפעם קובי עשה את המיקס לשיר בלי הנוכחות שלי, לאחר שהקלטתי אותו אצל גדי והוסיף רצועת תופים".

דינור זוכרת היטב מתי היא הופיעה בפעם האחרונה לפני שמגבלות הקורונה השביתו אותה כפי שהושבתה אומנים רבים אחרים: "זה היה ב-8 במרץ, בהופעה ליום האישה הבינלאומי בתיאטרון 'ענבל' עם הסופרת יוכי ברנדס. היו אלה ימי הקורונה הראשונים ובאותו יום הגיעו אלי מסרונים עם שאלה אם ההופעה תתקיים. לא רק שההופעה התקיימה, אלא שהאולם היה מלא עד אפס מקום".

"אני עוברת כעת תקופה מאוד דינמית במציאות שבה הכל לוט בערפל ולא ודאי", מוסיפה דינור. "כפסיכולוגית, אני מודעת לכך שחוסר ודאות זה מאמצעי הלחץ הגדולים שיש. בהתחלה התנחמתי בכך שכולם לא מופיעים ונמצאים בבית, לא רק אני, כלומר צרת רבים, חצי נחמה. בהמשך הייתה תחושה של ביחד ושל שותפות גורל. במושב שדה ורבורג, שאני גרה בו, יצאו בשלניות הכפר ביוזמה של הכנת ארוחות לרופאי בתי החולים שעבדו מסביב לשעון".

גם את בישלת?
"לא, אני לא בשלנית. אצלנו בעלי עוסק בכך. אבל ניצלתי את הכובע שלי כפסיכולוגית כדי לחרוג מתחום הילדים שבו אני מתרכזת אל הגדולים וגם אם הפרנסה שלי נגדעה בתקופת הקורונה, הייתי בשבילם בהתנדבות כשנקלעו למצבי לחץ ומצוקה. ככה זה כשאנשים מוצאים את עצמם קמים בבוקר בשביל כלום, לחיים נטולי מסגרת". 

ולבד מכך?
"אם יכולתי להתפנות לדברים שלא עשיתי מזמן כמו סידור ארונות, לעומת זאת, לא ניגשתי לפסנתר והוא די נעזב, עד שחזרתי לנגן ולכתוב שירים. חוץ מזה אני בהפגנות. תאר לעצמך שהגעתי עד בלפור. אם זה לא היה רחוק לי, הייתי מגיעה לשם יותר".

הפסיכולוגית צעקה שם?
"צעקתי כמו כולם, אלא מה. בדרך כלל אני מפגינה על הגשרים בשרון, קרוב לבית. אלה שניסו למנוע מאיתנו להפגין, קיבלו אותה בהפוכה, באופן הרבה יותר עוצמתי".

זה יעזור במשהו?
"אין מצב שזה לא יעזור. יש כאן מישהו שחייב לתת את הדין על כל מעשיו".

ולגבי התרבות?
"אני מודה שהיו לי תקוות גדולות בשר התרבות החדש, אבל הן קצת התפוגגו. אמנם אני מבינה שידיו קשורות, אבל עושה רושם שדרכו התרבותית והמעודנת עלולה להיות בעוכרנו באיזשהו אופן. כי כאן מי שיודע לצעוק ולעשות בלגן הוא שבסוף מנצח".

גם אתם, האומנים?
"לצערי, בינינו אין הרבה פרגון, אין כל כך אחד בשביל השני. והפגנת האומנים הגדולה והמרגשת שלנו מול הכנסת הייתה די חד-פעמית".

בדרך כלל דינור - שאלבומה הראשון נקרא "בשקט בשקט" והיא נחשבת כזמרת של איכות - איננה בין הצעקנים. מסלול הקריירה שלה הוא בהחלט בלתי שגרתי. דינור נולדה וגדלה בכפר-סבא, לא הרחק מהמושב שלה, להורים ממוצא יקי-פרסי. מגיל תשע היא צמודה לפסנתר. השכלתה המוזיקלית הרחבה הביאה אותה להתבלט בלהקה הצבאית "צה"ל 80" שבה שירתה.

ברם, לעומת עמיתיה לכיכוב בלהקה, ריטה ורמי קלינשטיין, גם שלוה ברטי, שהקריירות שלהם הצמיחו מאז כנפיים, דינור "נעלמה" למשך 13 שנה שבמהלכן למדה באוניברסיטה והתבססה כפסיכולוגית חינוכית. מאז ששבה לאולפנים ולהופעות עם הופעת אלבום הבכורה שלה, היא קופצת במרץ על שתי החתונות, כפי שאומרת לה הפסיכולוגית שבה - "תעשי את מה שאת אוהבת, בלי להתחשב באף אחד".

והיא עושה הרבה, אולי כפיצוי על "השנים החסרות". "המנוע עובד בלי הרף", היא מעידה על עצמה. "אני במקצוע שבו אומן לא יכול לנוח על זרי הדפנה. לא רק שחיי המדף של הדברים שהוא מייצר הם קצרים, אלא אם הוא אומן אמיתי, טבעי שירגיש כל הזמן צורך להמשיך ליצור".

דינור שוללת את שיטת הפלייליסט שלדעתה מקפחת זמרים רבים ו"איננה מאפשרת לשירים נהדרים להגיע לתודעת הקהל. "בדרך כלל תחנות הרדיו משדרות חומרים ישנים או נותנות במת-יתר לשירים לועזיים", היא קובלת. "יוצא שמעטים מהשירים החדשים זוכים לחשיפה ראויה".

אבל ריבוי תחנות הרדיו אמור לשרת אתכם, הזמרים, הלא כן?
"טוב שאתה אומר 'אמור'. אם הייתה תקווה שהפלורליזם שנוצר בתחום יהיה לטובתנו, היא התבדתה מזמן. התפתחה תופעה של עדר, שבה תחנות משמיעות שירים בעקבות תחנות אחרות, בלי קשר לאיכות של זמרים ושל שירים".

כדעתנית, כפי שמשתמע מדבריה, דינור מנהלת בעצמה את הקריירה שלה ואת תוצריה. "הכל עלי - עד הפרט האחרון", היא מבהירה. "כך אני יכולה לפעול בהתאם ליושרה המקצועית שלי ובלי הרגשה של בובה על חוט, המופעלת בידי אחרים".

דינור נשואה ליניב, בעל חברת תוכנה. "הקורונה העמידה במבחן לא פשוט את מערכת היחסים בינינו", היא סחה בכנות. "לא רק שאני כעת בעיקר בבית, אלא גם הוא, בלי הנסיעות התכופות לחו"ל שהיו חלק מהעבודה שלו. ייאמר שאת המבחן הזה צלחנו בגבורה רבה".

הם הורים לשניים. עודנו משוחחים ונשמעת המולה קלה ברקע. לאחר 40 יום, נועה, בתם הבכורה בת העשרים, הגיעה סוף סוף לחופשה משירותה הקרבי בגדוד מעורב של בנים ובנות בבקעה. "אני מאוד-מאוד גאה בבת שלי", אומרת דינור. "לאחר שעד הצבא הייתה רקדנית, אני לא יודעת מאיפה היא לקחה את הקרביות שלה".

אולי מאמה.