"השלטונות מפגינים בתקופת הקורונה אוזלת-יד נוראית כלפי התרבות, ולא טרחו לתת לה מתווה כשדחקו אותה לתחתית סדר העדיפויות. לא אגזים אם אומר שזרקו אותנו לכלבים. אני לא מבין איך מרשים להידחק באיקאה או באוטובוס, אבל לא מרשים לקיים קונצרט או הצגה. זה משקף עיוות איום בחברה שלנו".
"מדי שנה יש לנו במרכז תוכנית הרפרטואר יצירה, המולחנת במיוחד לנו", מעיד שלי, "שלצידה אנחנו מבצעים יצירות נוספות, המתכתבות איתה באמצעות נושא חוץ-מוזיקלי. המלחין בעז בן-משה, שממנו הזמנו יצירה להשנה, בחר להלחין טקסטים שחוברו על-ידי פגועי נפש. לכן, קראנו ליצירה ולתוכנית כולה 'תעתועי נפש'. כיצירות המשלימות בחרתי את 'נערה, פרפר, נערה' מאת ציפי פליישר - יצירה המתבססת על שירי משוררים מלבנון ומסוריה ותוגש בגרסה דו-לשונית, עברית-ערבית, עם הזמרים גיא פלץ וראניה עתיק - ולקינוח קלאסי הרונדו קפריצ'יוזו של קאמיל סן-סאנס".
"אנחנו גאים על חלקנו בטיפוח היצירה הישראלית המקורית", שלי יכול בצדק לטפוח לעצמו על השכם. "אמנם אנחנו נהנים לבצע יצירות של מלחיני-עבר כמו ברהמס, שוסטקוביץ'. או ראוול, אבל אין כמו בריאת משהו חדש עם מלחין פעיל. מאפיין אחר של ההרכב שלנו הוא ריבוי הפנים המוזיקליות שלו. אין לנו בעיה לקפוץ מביצוע של יצירת ג'ז מכוננת של גרשווין לתוכנית שירי רוק של ערן צור ולעבור ממנה לתוכנית של שירי יידיש. כנראה, לא הגזמת כשתיארת אותנו פעם כזיקית מוזיקלית".
ככאלה, לא מסובך להם המעבר מהופעה באולם קונצרטים יוקרתי בחו"ל להופעה בסלון בבית פרטי בארץ. "הרבה לפני שהתפשטה כאן בימי הקורונה אופנת ההופעות בחצרות, התחלנו בכך", שלי מספר. "לא חסרים כאן אנשים, המארחים רסיטלים אצלם בסלון. זה נפלא והבית הכי טבעי למוזיקה קאמרית, כפי שהיה בימי מוצרט. אנחנו יושבים שם מטר מהקהל ונושמים איתו".
כאן מגיע תורו של שלי להפתיע. "אני רוצה לציין לטובה את תרומתו של משרד התרבות לעידוד המוזיקה הקאמרית", הוא מעלה על נס.
התרעות פיקוד העורף