אין לקנא בפסנתרן הצעיר אריאל לני. אמנם הוא משחק אותה קול, אבל יודע שהתקוות המוזיקליות של ישראל נתלות השבוע בו. זאת, לאחר שב-47 שנותיה של תחרות הפסנתר הבינלאומית ע"ש ארתור רובינשטיין לא היה בה ולו זוכה ישראלי אחד. הוא מגיע היום ממקום לימודיו בלונדון כדי להתמודד בתל-אביב מחמישי השבוע בשלב הגמר עם חמישה פסנתרנים צעירים - מאוקראינה, מיוון, מיפן, מסין ומספרד - על תואר הזוכה ה-16 של התחרות היוקרתית.
מצפים לו חמישה ימים גדושי פעילות עד יריית הזינוק, כולל חזרות עם התזמורת הקאמרית ירושלים ועם התזמורת הפילהרמונית הישראלית - ומפגש עם ההורים לאחר פרידה של חודשים. אתה רגוע? - אני שואל אותו. "כרגע כן", הוא משיב. "נראה לי שאוכל להתמודד עם הלחץ".
לני (ל' קמוצה) נולד ב-97' בירושלים להורים, העוסקים בכתיבה טכנית. אביו, גבריאל, בא ממשפחה יוצאת רומניה ואמו, אולגה-רבקה, שורשיה ברוסיה. שניהם חובבי מוזיקה, אבל אינם מנגנים. "מוזיקה תמיד הייתה אצלנו בבית ושמעתי אותה מגיל אפס", הוא מעיד.
כשנולד, כבר ציפה לו פסנתר והוא ניגן בו מגיל ארבע. במקביל דאגו הוריו שינגן גם בכינור, אולי מפני שהתקשו להחליט מה ברצונם לגדל - רובינשטיין משלהם, או אולי לגדל יאשה חפץ חדש. בסופו של דבר, הכינור הובס ללא תנאי. "אני עדיין יכול לנגן בכינור, אבל אני כנר די מזעזע", מודה לני.
נציגנו בתחרות רובינשטיין, שמופיע מגיל שמונה ולמד בתיכון ובקונסרבטוריון של האקדמיה למוזיקה בירושלים, תמרן שנים אחדות בין המוזיקה הקלאסית, שבה החל, לבין הג'ז, עד שהרפה מהג'ז, "כשהבנתי שלא אוכל להגיע במוזיקה לאותה רמה כמו בקלאסית".
לני לומד באקדמיה המלכותית למוזיקה בלונדון. "מבחינת העושר התרבותי בעיר הזאת, זה כמו להיות באמצע של הכל", אומר לני, שהרחק מהמשפחה נאלץ אפילו ללמוד לבשל. ספורט? - "קצת כושר. אני גר ליד מרכז ספורט, רואה מהחלון שלי איך שמשחקים טניס ויודע שאסור לי להתקרב, כי אנחנו, הפסנתרנים, מצווים לשמור על האצבעות שלנו"
התרעות פיקוד העורף