אין ספק שזהבה בן, שנמצאת מאז זכייתה ב"אח הגדול VIP" בפריחה מחודשת ומוצדקת בקריירה, ניחנה באחד הקולות הטובים ביותר במחוזותינו (ובכלל). כשועלה וותיקה בעולם הזמר הישראלי וגם המסולסל, בן יודעת לתת את כל כולה וקולה בשירים אותם מבצעת, והכל בצורה מרגשת, מקצועית ומדויקת.
עם זאת, לא תמיד השירים שהיא בוחרת מתאימים לקולה לטעמי או מוציאים ממנה את מיטב היכולות, וכשזמרת עם גרון כמו זה שלה שרה שיר שאינו מוציא ממנה את מיטב העוצמות, זה נשמע "חצי קלאץ'". זו בדיוק התחושה שעברה בי כשהאזנתי לשירה החדש – "באמצע החיים". על פניו, מדובר בשיר טוב: הוא גם מלודי, גם איכותי טקסטואלית וגם מציג פן חדש של בן, פולק.
אבל החדשנות הזו הפעם היא בעוכריה בעיניי, שכן נוצר רושם שהיא מתאמצת לעמוד בקצב של השיר, קצת הולכת לאיבוד בניואנסים הקטנים בו ולא מציגה לראווה את מלוא יכולתה. זה די פוגם בקליטות, בקצביות ובטיבו של השיר שהוא אולי שיר טוב, אבל לא מספיק אפוי בשביל לגרות את המאזין להאזין לו שוב. במילים אחרות: פספוס.
מאור אדרי שומר על אותנטיות ואחרי תקופה סוערת שעבר, במהלכה, מלבד הקורונה, איבד את אביו האהוב והפך לאבא לראשונה בחייו, הוא מוציא שיר מלא אופטימיות בשם "נחזור בגדול". השיר, בלדה רומנטית מעדת שבורי הלב, תפור היטב למידותיו הקוליות של אדרי, שחולש היטב על הז'אנר השקט ומצליח בשיר לגעת, לרגש ולשמור על אותנטיות מוזיקלית מסולסלת שמזכירה קמעה את תחילת דרכו, אך ממקום יותר בוגר, מצולק, שלם ונכון.
רעש צורם, גיבובי חרוזים שטותיים וחוסר מקוריות משוועת אופפים את שירה החדש של נסרין – "ג'ינס או טייץ", המורכב מכל החומרים שהופכים שיר לטראש מיותר.
מצד אחד, השיר לכאורה אמור להעביר ביקורת אישית של נסרין כלפי כל רעשי הרקע של האנשים הדורשים ממנה להשתנות או להתאים עצמה לנורמות הסביבתיות שאינן בהכרח עומדות בקנה אחד עם רצונה האישי. בכך, מסרו של השיר מועבר היטב וחשוב.
מצד שני, הדרך להעביר את המסר קלוקלת ולוקה בחסר: מצד אחד קדרי בחרה בטרנדיות אלקטרונית ממוסחרת שמאפילה על קולה ולא נותנת לה ביטוי, הטקסט בכייני מדי ועם חריזה די שטותית ("תלכי פחות חשוף בקיץ, תגידי לי זה ג'ינס או טייץ?", נו באמת?) והבית אינו מרים לפזמון, מה שיוצר אנדרלמוסיה של צלילים צורמים ומיותרים ו"אובר דאווינים".
נסרין זמרת מצוינת, אבל בחירת השירים שלה בתקופה האחרונה גרועה והיא זו שיכולה להמיט כישלון על הקריירה המוזיקלית שלה, שלתחושתי הפכה להיות יותר קריירה רכילותית מאשר אמנותית, וחבל.
עוד מישהו שללא להתאמץ מצליח לשעמם מוות הוא איתי לוי, שגם הכריזמה והקול החם שלו לא מצליחים להציל את "אני נשבע", שיר דאנס חדש שלו שנועד ספציפית למסיבות ומועדונים, אך ללא פזמון מעניין, בית מונוטוני וחוסר רגש המומר לטכניות רוויית ביטים ונטולת נשמה – השיר הולך לאיבוד. אחד השירים הגרועים שלוי הוציא אי פעם. חבל.
אחת הזמרות שהכי הכעיסו אותי השבוע, כעס אמיתי, היא ספיר סבן. ספיר היא זמרת בחסד עליון: היא יודעת להכניס את הנשמה שלה לכל שיר אותו היא מבצעת, יודעת לטייל במקומות הכי מעמיקים של הרגש ולהפוך בקולה הזהוב את הלב לכלי נגינה המוכן לפריטותיה. היכולת שלה לשמור על אותנטיות מזרחית ומסולסלת מגובשת מעוררת השראה והערכה, כמו גם הכנות הבוקעת ממנה אימתי שהיא רק פותחת את גרונה.
אבל ככל הציפייה כך גם גודל האכזבה: ציפיתי מאד להאזין לאלבומה החדש – "נהיה בסדר" שראה אור השבוע, אך מצאתי עצמי נרגז יותר ויותר מכל שיר ושיר בו. זה לא שהשירים לא טובים, הם טובים בחלקם, אבל הם לא מתאימים לקולה ולפאסון שלה. לא מוציאים ממנה את האיכויות הרצויות והמצופות, זאת למרות שהיא מבצעת אותם במלוא מאמציה וכישרונה.
לספיר יש קול ענק וכל כך עצוב לי שהיא בחרה לבזבז אותו על אלבום סתמי שלא יסייע לה להזניק את הקריירה (כמו שהיא ראויה) אלא להישאר במקום. היא מסוגלת להפוך לאחת הזמרות המובילות במדינה כי יש לה את כל הנתונים לכך, אבל בחירת שירים היא פקטור קריטי בכך ובאלבום הזה, למרות שנהניתי מחלק מהשירים (הן הקצביים והן השקטים), היא נשמעת פחות ממוקדת ובניסיון ליצור אקלקטיות – הולכת לאיבוד ומתפספסת. עם זאת, עדיין אני מעריץ גדולה שלה ומצפה לחומרים הבאים שלה, כי משוכנע ומאמין שהיא מסוגלת להרקיע שחקים והיא עוד תרקיע.
אחרי שתיקה ארוכה בשל בירוקרטיה מרגיזה של חברות תקליטים, נטע ברזילי שחררה שני סינגלים חדשים בלעז: "CEO" ו-"DUM", שניהם נוטים לשילוב הטכנו-פופ עם אלמנטים אוריינטליים (אם תרצו "ים-תיכוניים") שנשמעים כמו ניסיון לשחזר את הסגנון המוצלח של TOY שהעניק לה את הזכייה באירוויזיון.
למען האמת השירים קליטים, תופסים את האוזן למן השמיעה הראשונה ובעיקר מציגים לראווה את כישוריה וקולה המיוחד והעוצמתי של ברזילי ונשמעים כאחד הניסיונות היותר מוצלחים שלה לגבש את הסאונד המוזיקלי החדשני והאופייני לה. שאפו!