“זה שיא האושר עבורי": ענת ברזילי מפתיעה במחזמר חדש

את המחזמר “אהובת הקצין הבריטי”, שיעלה במסגרת חג המחזמר בתיאטרון הבימה ב־25 וב־26 בדצמבר, תחת שרביטו האמנותי של אורי פסטר, כתבה השחקנית והמחזאית ענת ברזילי בהתבסס על חוויות משפחתיות של הוריה וסביה בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל.

“הרעיון לעלילה מתחיל מסיפור משפחתי אמיתי על סבתי קלרה, שהייתה פולנייה אריסטוקרטית, ולכן כשהגיעה לארץ היה לה קשה עם התרבות בארץ ישראל”, מספרת ברזילי. “לעומתה, סבי חיים ניסה להתערות בין האנשים. היא פשוט התעקשה לערוך קונצרטים בבית ולהזמין את השכנים. המוטו שלה היה שלא צריך לוותר על הדברים הקטנים בחיים, אלא להתריס כנגד הבריטים, ושאפשר להמשיך לחיות כרגיל למרות הכל. יום אחד, כשבבית הוחבא נשק וזה היה בדיוק בעוצר אחרי ‘ליל הגשרים’, קצין אנגלי שמע את המוזיקה מתנגנת ודפק בדלת הבית. אחרי כמה רגעי חרדה התברר שהוא היה נגן ג’אז באנגליה, ובסך הכל ביקש לדעת אם אפשר לנגן קצת על הפסנתר כי הוא התגעגע לנגינה”.

את המחזמר, הכולל שירים מקוריים של קובי לוריא המתכתבים עם שירים מהתקופה ההיא, ביימה נויה לנצט, והמנהל המוזיקלי הוא אוהד בן אבי. בתפקיד הראשי מככבת השחקנית, הזמרת והמדבבת עדי ארד, ולצדה משחקים ניצה שאול, משה פרסטר, אייל זוסמן וברזילי עצמה. “אני משחקת דמות קומית כמובן, את השכנה הרכלנית שמגלה הכל לכולם ומביאה אסון על כולם עם הרכלנות שלה”, היא מספרת.

עד כמה עלילת המחזה קרובה לאירועים אמיתיים?
“באופן כללי, כל הסיפורים במחזמר קשורים למשפחה שלי, ולכל הדמויות יש אחיזה במציאות. למשל במחזמר, הגיבורה קלרה (על שם הסבתא – ח”ל) היא כוכבת תיאטרון ‘היתוש’, שזו אלגוריה ל’מטאטא’, שבו כיכבה אחות סבתי, ברונקה זלצמן. לעומת זאת, הדמות שניצה שאול משחקת, של הזקנה המשוגעת שברחה מסיביר וגרה אצל קלרה ובעלה, הייתה קיימת כמו שהיא מופיעה. הסיפור של הבת של קלרה שמתאהבת בפלמ”חניק שעלה מעיראק – הוא סיפור האהבה של הוריי. גם ההתנגדות של סבי חיים לקשר ביניהם מופיעה במחזה. לגבי סיפור האהבה של קלרה עם הקצין הבריטי - בהחלט לקחתי מציאות שהתרחשה והקצנתי אותה. האם היה סיפור כזה במציאות? אני לא יודעת לומר בוודאות”.

חמש סדרות במקביל

ברזילי, תושבת תל אביב ואם לשניים, ידועה בעיקר בשל היותה שחקנית וקומיקאית מוכשרת ובעלת בית ספר למשחק. יכולות הכתיבה שלה כבר באו לידי ביטוי בעבר בכתיבת הצגת היחיד עטורת השבחים “סמירה”, שבה גם שיחקה. היא גם הייתה בין כותבי סדרת הטלוויזיה “הרמון”.

במה שונה כתיבת מחזמר מכתיבת מחזה?
“מה שיש במחזמר שאין במחזה - הוא אפשרות לקדם את העלילה במהירות בעזרת שירים, בוודאי כשמדובר בסאגה משפחתית. שיר יכול לבטא שתי סצינות, מגביר את הדרמה ומביא את כל הכוח והרגש הקיימים בסצינה”.

ברזילי אומרת על התפקיד של קלרה שהוא “תפקיד גדול מהחיים”. עדי ארד, הנכנסת לנעליה של קלרה, מסכימה איתה. “התאהבתי בתפקיד הזה ממבט ראשון, כי קלרה היא דמות כל כך ורסטילית”, אומרת ארד. “היא זמרת ושחקנית קברטים, שהייתה כוכבת בלודז’ ועלתה לארץ רק בעקבות בעלה הפטריוט. הקצין, שבו היא מתאהבת, ממלא אצלה את החלל התרבותי כי בעלה עסוק כל הזמן בלהציל את המדינה”.

מה לומדים דרך המחזמר על תקופת המנדט בארץ?
ברזילי: “רואים את השנאה והגזענות של יהודים בינם לבין עצמם וכלפי הבריטים. בגללן מתפספסים המון דברים וקורים אסונות. כולנו משלמים את המחיר על זה בתור מדינה עד היום. מה שכן ניסו לטשטש בעבר הוא את העובדה שבתקופה ההיא של היישוב היהודי הקטן היו בתל אביב לבדה 100 אלף חיילים בריטים, והמון יהודיות יצאו עם חיילים בריטים ואף התחתנו איתם. לא צריך ללכת רחוק, רחל, אחותו של רחבעם זאבי, ויעל, אחותו של עזר ויצמן, התחתנו עם חיילים אנגלים. ארגון בשם ‘בני פנחס’, שהוא כמו ‘להב”ה’ של היום, מהווה את מקור המתח בעלילה. חבריו רודפים אחרי נשים שהתחתנו עם בריטים ומגלחים להן את הראש כדי להטיל בהן אות קין. הנוכחות הבריטית בארץ הביאה כמובן את מערכת המשפט הבריטית, אבל גם את הסגנון המערב־אירופי עם המוזיקה, הקנטינות וכל מה שמסביב. זה עורר רגשות עצומים אצל מי שהתגעגע לאירופה”.

איך הרגשת כשראית שהמילים שכתבת הופכות למציאות?
“בהתחלה זה מאוד הלחיץ אותי, אבל כשהכל קרם עור וגידים, זה חזר להיות הרבה יותר קרוב למה שחשבתי. אני מאוד אוהבת את הדיאלוג עם הבמאית והשחקנים האחרים. לעומת זאת, יש גם המון קשיים, כשאנשים טועים בטקסט או משנים טקסטים או מישהו מפספס פאנץ’. זה אכן דורש המון איפוק, ולא תמיד יש לי אותו. מדהים לראות איך רעיון שכתבת בלילה אחד ולא האמנת שיצא מתישהו - כי יש כל כך הרבה משוכות עד שהדברים קורים - פתאום קם לתחייה. זה שיא האושר עבורי לשמוע טקסטים שכתבתי יוצאים מהפה של שחקנים”.

מה מוביל אותך להתבטא דווקא בכתיבה?
“זה כנראה משהו בגנים כי אני מגיעה ממשפחה של מספרי סיפורים, שגם סביבה היו סיפורים וסודות משפחתיים. אבי בן ה־96 היה איש מוסד כל חייו, והוא עדיין מתרגש ממה שעבר, עדיין כותב על האסלאם, מחפש ריגושים בעבודה ומרצה על זה. ממש אין לו רגע דל. אגב גיליתי שברגע שיש פרטנרים לכתיבה או אפילו דרמטורג, זה לא רק מכריח אותי להביא תוצאות בזמן מוקצב, אלא גם מפרה אותי. אני אוהבת את הדיונים ואת הוויכוחים ואני אוהבת שמה שכתבתי משנה כיוון. לכן גם התמכרתי לכתיבה של סדרות, שמובילות אצלי לדיונים אינסופיים ולפיצוח עולמות פנימיים. כרגע אני כותבת חמש סדרות במקביל. היצירה והעשייה שלי מתפרשות לרוחב: אם היום אני קומיקאית, אז מחר יבוא לי לשחק תפקיד דרמטי, על במה או על המסך. זה משתנה כל הזמן, זה משהו ילדותי שקיים אצלי. הייתה לי משום מה ציפייה שעם השנים זה יעבור. כנראה שירשתי את זה מאבא שלי”.

מה בין כתיבה למשחק?
“זה מאוד קשור. אני יכולה לומר שרק את מופע הסטנד־אפ שלי, שרץ אלפי פעמים במהלך השנים, אני משנה כל הזמן. אני מרגישה את הקהל מאחוריי כשאני כותבת, אני לא מהגגת או כותבת פנימה. יש לי הפרעת קשב וריכוז, וכשאני מרגישה שאני אשעמם את הקהל עם עלילה מסוימת, אני מיד מרגישה שאני צריכה לשנות את הדברים כדי שיקרה שם משהו”.

במה יותר קל לך לשחק? בקומדיה או בדרמה?
“משהו רציני דווקא יותר קל לי אישית, כי זה ברור באיזה מצב צריך להיות בכל רגע. קומדיה יותר קשה לדעתי, כי כשעושים משהו קומי, זה דורש טיימינג מושלם ומודעות כל הזמן. מקבלים משוב בכל רגע מהקהל, ואם הוא לא צוחק באותו הרגע, אני לא יכולה להמשיך הלאה ולהתעלם מזה”.

בלי ריאליטי

ב־1999 הקימה ברזילי את בית הספר שלה למשחק, הפועל בדרום תל אביב. בעלה, רון זמיר, הוא המנהל בפועל והמפיק של בית הספר. “בארץ יש המון שחקנים וכותבים מוכשרים, וברור שזה יהיה המצב במדינה המספקת כל כך הרבה סיפורים וקונפליקטים”, אומרת ברזילי. “הבעיה היא שלצד הצורך ליצור, יש מעט מאוד מקומות שיכולים להכיל את היצירה הזאת".

"אם כבר יש מפיק שמוכן להשקיע, הוא מעדיף להביא שחקנים מוכרים, כוכבי ריאליטי או אפילו סלבס של רשתות חברתיות שיש להם בסיס משחקי. הם אומרים: ‘אוקיי, הוא גם קצת מוכשר, אז אני אעבוד איתו יותר, אבל זה יביא קהל’. לדעתי, הדרך הזאת ממש לא עובדת, כי בסופו של דבר הקהל מעדיף שחקנים ולא כוכבנים. זה פשוט לא עובד. ראיתי שהמון פעמים לקחו אפילו להצגות בידור מישהו שהתפרסם מאוד בריאליטי, והקהל הדיר את רגליו”.