התחרות התקדמה, השלבים חלפו ובן-דוד הוכיח כישרון יוצא דופן, גם אלמלא היה "מסומן" על ידי המערכת: זמר עם סיפור אישי מרגש, שיש לו קול ייחודי ויוצא דופן, פרפורמנס נהדר וכריזמה מחשמלת. כל אחד ואחת מארבעת הפיינליסטים הביא ייחודיות וכישרון נהדרים, גם ענבל ביבי, גם ספיר סבן וגם אלי חולי, שהפסיד לבן-דוד על חודה של נקודה.
אבל כל אחד משמונת השירים לא באמת היה מעניין יותר מדי, נטול אלמנטים ישראליים, נוסחתי ושבלוני ולא בהכרח התאים למבצעים. השירים לא היו רעים, אבל הם גם לא היו טובים, לא מלודיים מי יודע מה ולא מלהיבים. בייחוד התאימו לאמנים מקומיים שחושבים בשוגג שיכולים לקלוע גם לשוק העולמי, אך במקסימום יכלו להגיע לפלייליסט לילה בגלגל"צ.
השיר של בן-דוד היה הרע במיעוטו: הוא ניסה לצאת מנוסחתיות (לא שזה הצליח יותר מדי), לשחק עם השליטה הקולית ולסקרן עם פזמון קליט ובתים שאינם מונוטוניים מדי. זה לא סוד שהפופ שולט כיום בסצנת המוזיקה העולמית והמקומית, אבל גם בפופ הייתי מצפה לטיפת ייחודיות, יציאה מהקופסא, וכן, גם שירה בשפה העברית (ולו במספר משפטים).
הוא לא שיר מעולה או מיוחד כי הוא נשמע כמו רבים בסגנון זה, אבל יחסית לשאר השירים שהתמודדו הוא היה סביל בעיניי. היה ברור כי לי I.M יהיה השיר הזוכה כברירת מחדל מבין שאר השירים שהתמודדו, אך ביחס לתחרות האירוויזיון עצמה הוא גרוע, והסיכויים שלו להגיע לעשירייה הראשונה אפסיים, ולו בשל חוסר המקוריות והייחודיות שלו ביחס לסצנה העולמית. לפחות בן-דוד יוכל להנות קצת מפיצה איטלקית אסלית.
התרעות פיקוד העורף