שנת 2004, בוקר שמשי בשוק של נתניה. אדם מזוקן חבוש כיפה על כיסא גלגלים, עם מיקרופון בידו ומכונת קריוקי מאולתרת לידו, פוצח בשיר ומתחנן לכמה פרוטות שיאפשרו לו לגמור את החודש. הקהל מעיף מבט חטוף אל הזמר, חלק עוצרים לרגע להקשיב לקולו הנעים ואז ממשיכים בדרכם, לא יודעים כי עד לפני שני עשורים הוא היה אחד הכוכבים הגדולים של המדינה, מלך החתונות, חביב תוכניות האירוח.
ג'קי מקייטן, מי שהרקיד אלפים עם להיטי ענק, מצא את עצמו בדירת אמו בנתניה, בודד, חולה ומשווע לאהבה. "לצערי, אני מחפש כסף ומתברר לי שהחברים הם לא כל כך חברים, ואני אומר את זה בצער, כי אני את נשמתי נתתי לזולת בכלל ולחברים בפרט", סיפר מקייטן בכתבה של הבמאי עודד פאר ששודרה בטלוויזיה הקהילתית בנתניה. "עשיתי לא מעט טעויות בחיים, נפלתי ואני עכשיו במעידה ואני בזבל של הזבל… עשיתי טעויות בחיים שלי ומודה עליהן והכיתי על חטא, אבל אם יש לי עוד כושר ויש לי מה להציע, הייתי רוצה שיהיה מישהו שיעזור לי".
אבל איש לא עזר. ב־2012, כשהוא ערירי וחולה, נפטר מקייטן בבית החולים לניאדו בשל אי־ספיקה ריאתית, כתוצאה מעישון כבד. בן 56 היה במותו.
בעשור שחלף מאז פטירתו, שמו של מקייטן הלך ונשכח. למעט תוכניות נוסטלגיה של מוזיקה ים תיכונית, הוא אינו מוזכר בנשימה אחת עם הקולגות שגדלו יחד איתו כמו בן טיפוחיו (בתחילת דרכו) זהר ארגוב, חיים משה, שימי תבורי, דקלון ומרגלית צנעני. מקייטן היה לא רק זמר נשמה בעל קול ענק, הוא גם היה האומן היחיד בתקופתו בז'אנר הים תיכוני שגם כתב והלחין את שיריו בעצמו. אחריו הגיעו בתחילת שנות האלפיים זמרים כמו דודו אהרון ומשה פרץ.
"ג'קי היה מוזיקאי בכל רמ"ח איבריו", מספר חברו הזמר חופני. "הופענו הרבה בארץ ובחו"ל, והוא היה מכור לעבודה: אם היית מוריד אותו אחרי שעה מהבמה, הוא היה מתרגז. פעם אחת הוא התחיל לבכות כשהיה צריך לרדת מהבמה. הקהל אהב אותו מאוד, אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. מה שייחד אותו זו הנוכחות הבימתית שלו, הוא עשה שמח, אהב מחיאות כפיים, אהב לשאוג".
"ג'קי היה זמר עם תכונות מוזיקליות לא נגמרות. אנשים לא יודעים עד כמה הוא היה מוזיקלי", אומרת מרגלית צנעני. "הוא הקליט שירים בז'אנר מסוים, אבל היה אלוף עולם בז'אנרים אחרים, כמו רוק'נרול וסול מיוזיק. למרות מסכת החיים הקשה, הוא רצה להביע את עצמו והוא שר נפלא".
"בשנות ה־80 וה־90 ג'קי ואני היינו חברים קרובים", מציין שימי תבורי.
"היינו שרים ביחד", הוסיף. "הוא היה אדם מקסים שכולו פרגון, תמיד אהב לצחוק, מסוג האנשים שאי אפשר לומר עליהם מילה רעה. הוא תמיד החמיא לי על השירים שלי. האהבה למוזיקה ולשירה הייתה בתוך הלב והנשמה שלו. הוא חי דרך המוזיקה".
"יש מישהו שלא נשבה בקסמו של ג'קי?", שואל אמרגן האומנים וחברו הטוב של מקייטן, ישראל בונדק. "גם אם הוא היה שר 'עוגה עוגה', זה היה הופך ללהיט. כשג'קי היה נותן מוואל, זה היה וואחד מוואל, לא כמו היום, כשזמרים מרגישים שהם נחנקים באמצע המוואל ונותנים את המיקרופון לקהל כפוזה. פעם היה צריך כישרון בשביל להצליח, היום צריך רק מזל. לג'קי היה את הכישרון להצליח כנגד כל הסיכויים".
הנעורים האבודים
זכריה ("ג'קי") מקייטן נולד בנתניה, כבן הזקונים לשלום ומזל מקייטן, שעלו ארצה מתימן. בהיותו בן שמונה חודשים חלה בפוליו, ונאלץ ללכת עם מכשיר הליכה מיוחד. "כילד נכה וצולע הייתה לי תשוקה להפוך לזמר", סיפר באותה כתבה בטלוויזיה הקהילתית. "שרתי באירועים משפחתיים ובין חברים ואיפה שרק יכולתי. כנער, נסעתי באוטובוסים מנתניה לתל אביב ונפגשתי עם כל האמרגנים בשוק, וזה לא היה פשוט. אבל לא ויתרתי. ידעתי שזו המטרה, אז הזזתי את כל המכשולים והמגבלות שלי הצדה, כי ידעתי שאהיה הכי טוב".
הנחישות השתלמה, גם אם לקחה זמן. ב־1974, עת היה בן 19, גורלו עמד להשתנות כשפגש במועדון "ונוס" בנתניה ביהודה קיסר, גיטריסט להקת צלילי העוד הפופולרית. "ההיכרות שלי עם ג'קי היא סיפור מוזר ביותר, מעניין ויפה, ושונה לחלוטין מהדרכים הרגילות שבהן הכרתי את זהר ארגוב, שריף ואחרים", נזכר קיסר.
"לפני שעלינו על הבמה באותו מועדון בנתניה, בעל המקום הזהיר אותי מבחור צולע בשם זכריה שמגיע ערב־ערב ומבקש מכל הזמרים שמגיעים למועדון שייתנו לו לעלות לשיר. הזהיר שהוא נודניק. כשהרכבנו את הכלים, אותו בחור כבר התיישב ליד הבמה ונראה להוט לשיר. הוא פנה אליי ושאל אם הוא יוכל לשיר איתנו שיר אחד.
אמרתי לו שנראה מה יהיה בהמשך. באמצע ההופעה הוא התקרב אליי וסימן לי ביד שהוא רוצה לשיר. קצת ריחמתי עליו, כי ראיתי שהוא נכה, אז ביקשתי מהסולן שלנו רמי דנוך להעלות אותו לבמה. ג'קי עלה ושר את 'חנה'לה התבלבלה' ו'בזוכרי ימים ימימה'. הופתעתי מהיכולות הקוליות שלו, מצבע הקול היפה והכישרון. הבנתי שהוא לא סתם נודניק".
הסיפור לא נגמר כאן: "כשנגמרה ההופעה ופירקנו את הציוד, הוא חיכה לי ליד האוטו ואמר לי: 'תודה רבה שכיבדת אותי ונתת לי לעלות לשיר, לרוב לא נותנים לי. אתה יכול להקפיץ אותי לשכונת בן ציון בנתניה? כי כבר שלוש לפנות בוקר ואין אוטובוס'. הקפצתי אותו. כשהגענו, נשארתי לוודא שהוא נכנס הביתה בשלום, אבל אז הוא חזר אליי בצליעה וסיפר ששכחו להשאיר לו מפתח.
הוא הציע לנסוע יחד איתי לתל אביב. אמר שייקח משם את האוטובוס הראשון בחזרה לנתניה. כשהגענו לתחנה, ראיתי שהוא נרדם. ניסיתי להעיר אותו ולא הצלחתי. הייתי עייף אז כבר לקחתי אותו לבית שלי. נתתי לו לשתות ולאכול וצלצלתי לאמא שלו, להרגיע אותה שהוא בידיים טובות. הלכתי לישון. כשהתעוררתי, סיפרתי לו שאנחנו מופיעים באותו ערב בחיפה, והוא ביקש לנסוע איתנו".
לפני שקיסר ענה, מקייטן התוודה בפניו: "הוא אמר לי 'לא באמת נרדמתי באוטו. עצמתי את העיניים בכוונה. הייתי חייב שתיקח אותי לעוד הופעה. אני כל כך רוצה להיות זמר ולא מוכן לוותר על זה'. הבנתי שהוא עבד עליי", אומר קיסר. "ראיתי שהכמיהה שלו להיות זמר רצינית".
קיסר החליט לצרף את מקייטן לאותה הופעה בחיפה, שהסתברה כגורלית עבורו: "הזמנתי להופעה כמה גברים שעמדו לפני חתונה ורצו להתרשם מאיתנו.
כשהעליתי את ג'קי, כל החתנים אמרו שהם רוצים את הסולן רמי דנוך ואת הזמר הנכה גם. לא הייתה לי ברירה. הם הציבו לי תנאי שיסגרו הופעה רק אם ג'קי יצטרף. אחרי ההופעה חזרנו לנתניה, לאמא שלו. אמרתי לה שאני לוקח אותו תחת חסותי. שכרתי לו דירה מול הדירה שלי, ומפה התחילה הקריירה שלו".
אני או הוא
לאחר מספר הופעות משותפות, החלו חילוקי דעות בין קיסר לדנוך לגבי מיקומו של מקייטן בלהקה. "חרשנו עם צלילי העוד את המדינה, והתחלנו למצות את העניין", מודה קיסר. "בשלב מסוים רמי אמר לי: 'או אני או ג'קי', הוא צדק, לא היה צריך שני זמרים בלהקה. אמרתי לרמי שאני הולך עם ג'קי".
דנוך המשיך להופיע עם צלילי העוד, וקיסר הקים הרכב חדש בשם "יוצאי העוד", שהופיע בעיקר באירועים ובחתונות. במקביל, הוא ניסה לטפח את הקריירה של הטאלנט החדש שגילה. הוא הקים עם חברו משה עוזרי את משרד ההפקות והאמרגנות "תיאטרון עוגב", וייצג בו בין היתר את מקייטן. כעבור שנתיים החליט קיסר להפיק למקייטן תקליטון בכורה במימונו האישי.
הוא הקליט את השירים הראשונים "אני זועק" ו"עם חץ בלב". "ממש סטייל צביקה פיק", אומר קיסר. "אלו היו שירים מז'אנר רוק'נרול, בלוז ופופ. השירים הושמעו קצת ברדיו ודעכו. בתקופה ההיא הזמרים שבאו מבית מזרחי, כמו אבנר גדסי, שימי תבורי וניסים סרוסי, לא סלסלו. הם שרו את מה שהתקשורת אוהבת, כי מי שסלסל לא התקבל. גם ג'קי לא סלסל, וזה היה לו קצת קשה, כי הוא היה כל כך רגיל לשיר עם ח' ו־ע'".
"'אני זועק' היה שיר מחאתי חברתי. חשבתי שג'קי יתחבר לאמירה שבו, אבל הוא לא כל כך התחבר אליה אלא קפץ על ההזדמנות להקליט", אומר עזרא לוי, שכתב את הטקסט. "הוא החזיר ליהודה ומשה את התשלום על מימון התקליט בהופעות בחינם".
התקליטון הראשון אומנם לא הפך את מקייטן לכוכב מצעדי הפזמונים, אך הגדיל את הביקוש שלו להופעות באירועים. ב־1979 החליט קיסר שזה הזמן להוציא למקייטן קסטה ראשונה, הפעם בסגנון המסולסל, הטבעי לו. "הקלטנו את הקסטה על טייפ סלילים בן ארבעה ערוצים", מספר קיסר. "כללנו בה גרסאות כיסוי שלו לשירים כמו 'עוד יום יבוא' ו'סוד המזלות', ושירים ראשונים שכתב כמו 'בואי נערה' ו'אלינור', שהפך לשיר הראשון שלו שהתפרסם בצורה ארצית".
"אלינור" נכתב על אהבה נכזבת של מקייטן לאישה בשם צביה. "אחיה לא רצה שהיא תצא עם ג'קי בגלל שהוא נכה וזמר, אז היא נאלצה להיפרד ממנו. כשהכירה בחור חדש והתארסה לו - הלב שלו נשבר", מספר קיסר. "הוא ישב בדירה שלו ושמע בטייפ הקטן את 'איפרכו', שיר יווני של סטליוס קזנג'ידיס. על המקום הוא חיבר את הטקסט. הוא קרא לשיר 'צביה' והשמיע לה אותו בתקווה שזה יחזיר אותה אליו. אבל זה לא עזר. צביה ביקשה שהוא ישנה את שם השיר, וכך הוא הפך מ'צביה' ל'אלינור'".
שירי הקסטה לא תפסו את עורכי הרדיו, אבל באירועים הם הפכו ללהיטים. באותה עת מקייטן החליט לטפח בעצמו זמר שהיה מגיע דרך קבע להופעות שלו. בחור בשם זהר ארגוב. "זהר היה מעריץ ענק של ג'קי, תמיד ביקש להתלוות אליו להופעות", משחזר קיסר. "יום אחד ג'קי אמר לי שיש לו חבר שמבקש לבוא איתנו להופעה, הסכמתי.
בהופעה שהייתה בבאר שבע, ג'קי ביקש ממני להעלות אותו לבמה, הקהל התהפנט וגם אני וכך התחלנו לעבוד. כשזהר שמע את 'אלינור' בביצוע של ג'קי, הוא נדלק וביקש ממנו להקליט את השיר. ג'קי לא התלהב בהתחלה, אבל זהר התעקש. זה בעצם היה שיר הפריצה של זהר ובמובן מסוים ג'קי העביר לזהר את הכתר".
חלק משירי אותה קסטה ראשונה של מקייטן יצאו באופן רשמי ב־1981 על גבי תקליט בהפצת האחים ראובני, תחת השם "במיטב שירי החפלה", אשר כלל להיטים נוספים כמו "מוכר הגרעינים", שביצע במקור בעז שרעבי, ו"סיגלית", שמקייטן כתב על בסיס לחן יווני.
העגלה נוסעת
באותה תקופה הפך לנכה המרותק לכיסא גלגלים, לאחר שנפל בזמן הופעה. "הוא נפל במדרגות, כי רצה ללכת לבד ללא תמיכה, ושבר את הרגל הטובה שלו", מספר קיסר. "היה קשה לו ללכת והוא היה חייב לשבת בכיסא גלגלים כחלק מהשיקום, עד שהרגל תחלים. בשלב מסוים הוא נפל מכיסא הגלגלים במהלך הופעה, וריסק את שתי הידיים. בהמשך הוא כבר התרגל, והחליט להישאר עם העגלה במקום לשקם עצמו ולחזור לעמוד. כך נולד במובן מסוים הסמל המסחרי שלו".
בשנת 1982 החל מקייטן לעבוד על אלבומו השני "הקסם השחור". "ג'קי מחק סליל שלם של ההקלטה בגלל קריזה", מגלה קיסר. "הקלטנו את כל האלבום וקבענו עם אשר ראובני שיבוא לשמוע ולקחת את המאסטר להפצה. כשהוא התעכב, ג'קי התקשר אליי ואמר שאם לא אבוא לקחת את המאסטר, הוא ימחק את ההקלטה. כשראובני הגיע ושאל איפה ההקלטה, ג'קי אמר לו שהוא מחק אותה, ונאלצנו להקליט עוד פעם את הכל מההתחלה".
כיום השירים שהופיעו לראשונה בקסטה, בהם "הקסם השחור" ו"בואי נערה", נחשבים לקלאסיקות זמר ים תיכוני, אולם בזמן אמת הם לא הושמעו ברדיו. הפריצה הגדולה של מקייטן הגיעה בשנת 1983, כשהקליט את השיר "המענטזת" למילותיו של שלמה כישור. "שלמה כישור היה פקיד באולפני קיסר, מארגן את מועדי ההקלטות לזהר ארגוב, חיים משה, איציק קלה וג'קי", מספר קיסר. "בשלב מסוים התברר לי ששלמה גם כותב שירים. את אחד מהם, 'המענטזת', שיר שחיבר בגיל 16 על בחורה מהשכונה שהיה מאוהב בה, הוא נתן לג'קי".
"המענטזת", שכיום אף אחד לא היה מעז להקליט בשל מילותיו ("שיגעת אותי כל כך, עם הענטוז שלך, איני יכול יותר בך שלא ליגוע"), צבר תאוצה והעניק למקייטן את השתתפותו הממסדית הראשונה - תפקיד אורח בסרט האייקוני "כאסח", של זמרי הקסטות. בסרט נראתה השחקנית יונה אליאן כשהיא מענטזת לצלילי הקצב.
באפריל 1984 השיר העפיל למקום הראשון במצעד מוזיקת הקסטות של העיתון "חדשות" וסימן את פריצתו של הזמר למיינסטרים. הוא עצמו סלד מהמונח זמר קסטות. "כופים עליי להיות זמר קסטות", סיפר בראיון לשרית ישי־לוי בעיתון "העולם הזה" בשנות ה־80. "באתי לאחים ראובני עם שיר של ג'ון לנון, והם אמרו לי: 'זה זבל!'.
הם רוצים שאביא קיטש, שיר מזרחי. הסיבה שלקח לי הרבה זמן לחדור למיינסטרים היא כי האוזן האשכנזית לא רגילה לרבע הטון המזרחי, כמו שהאוזן המזרחית לא יכולה להתרגל לשלום חנוך. אני לא אוהב את המושג 'זמרי הקסטות'. זה מושג לגנאי. 'המענטזת' נכנס לתוך הרחוב התל אביבי, כי המילים והביצוע של ג'קי כבשו אותם. מכל מה שג'קי הקליט עד היום, זה השיר הכי בולט", אומר קיסר. "בעקבות ההצלחה שלו, ג'קי הוזמן להתארח בתוכניות טלוויזיה, עשו עליו כתבות, הוא הפך לכוכב".
מקייטן התיידד עם דוד קריבושי, שניהל מוזיקלית את תוכנית האירוח של מני פאר, "ממני", ששודרה בימי שישי בלילה. ב־1985 הוא הוזמן לחבור לחנה לסלאו לביצוע הלהיט הפרודי "מריומה". באותה שנה רשם מקייטן את השתתפותו היחידה בפסטיבל הזמר המזרחי האחרון, שבו ביצע את השיר "סלסולים" ("אני מראש העין"), שלימים זכה לגרסה הומוריסטית שלו עם טוביה צפיר.
ויתר על הקהל שהמליך אותו
כשהצליח סוף־סוף לנפץ את תקרת הזכוכית ולחדור ללב הקונצנזוס, לקבל את החיבוק התקשורתי וליהנות מהצלחה מסחרית של אלבומיו ומלוח הופעות מלא, מקייטן חי את החיים הטובים. "ג'קי סחט את החיים עד הסוף, הוא לא ראה שום דבר ממטר, חי כמו שהוא רצה, כמו שייח' סעודי", מספר חברו הקרוב, המוזיקאי נעם (תני) נתנאל.
"היו מזמינים אותו להופעה באילת, והוא היה בוחר על דעת עצמו מלון ומחייב את מי שהזמין אותו, כולל רום סרוויס ופינוקים על חשבון הברון. יום אחד הוא החליט לעבור לחודש לסוויטה במלון 'דניאל' היוקרתי בהרצליה פיתוח. הוא זרק את הכסף שלו חופשי. מעולם לא כיבס את הבגדים שלו, למשל. ברגע שחולצה התלכלכה, זרק אותה וקנה חולצה חדשה".
לדברי נתנאל, למקייטן היה דבר אחד חשוב יותר מכסף וזו השירה: "בסוף שנות ה־70 קצין מהמשטרה הצבאית הזמין את ג'קי ואת יהודה קיסר להופיע בחדר אוכל בבסיס, בפני צוות של 20 איש. סמוך לשם היה מתקן לאסירים צבאיים מוקף גדר. כשההופעה לקצינים נגמרה, הוא עבר לשיר לאסירים. קיסר הלך בשלב מסוים לישון, וכשהתעורר בבוקר ראה שג'קי המשיך לשיר להם.
במקרה אחר, הוא ויהודה הוזמנו להופיע בבית הצנחן ברמת גן. כשהגיעו לשם, התברר להם שההופעה בוטלה. ג'קי היה להוט לשיר, אז כשהוא ראה בדרך חזרה בית מואר שנראה שהייתה שם חגיגה כלשהי, הוא עצר. התברר לו שמדובר במסיבת בר מצווה. הוא ניגש לאבא של חתן בר המצווה ואמר לו: 'הוזמנתי להופיע בפניכם בהפתעה, ללא תשלום'. והוא הופיע, מיוזמתו, במשך כל הלילה. כזה לב ענק היה לג'קי".
מנהלו האישי ויד ימינו באותם ימים היה אחיו הבכור, דוד מקייטן. "דוד הוא החבר הכי טוב שלי, הוא גם האמרגן שלי, גם המנהל האישי שלי וגם אח שלי", סיפר מקייטן בראיון לרון כחלילי בעיתון "חדשות" בספטמבר 1988. "חוץ ממנו, כולם פוטנציאליסטים לתת לי בעיטה בתחת. כולם בגדו בי. אני לא רוצה לתת שמות. אני מאוכזב. רק על אחי אני סומך".
ב־1989 נישא מקייטן לחנה סבן, גרושה ואם לילדה בת 5. סבן הייתה אז בחודש הרביעי להריונה, נושאת את בתו היחידה, שרית. "שרית נולדה עם מום בלב, הייתה בסכנת חיים", מספר קיסר. "זה קרע אותו, אז הוא הלך לרבנים להתייעץ איתם והם אמרו לו לחזור בתשובה. בהתחלה הוא הפסיק להופיע בשבתות ובהמשך הפסיק להופיע בפני קהל מעורב. בהמשך גם ויתר על ביצוע שירים כמו 'המענטזת' ו'מריומה' והקליט אלבומים ושירים עם אופי דתי. הוא ויתר על הקהל שהמליך אותו וגרם לקהל לוותר עליו, וזה פגע לו בפרנסה".
הישועה באה מהקהל הדתי, אבל פרנסה בשפע לא הייתה. "הדתיים אימצו אותו והזמינו אותו לכל אירוע או כנס שלהם, ומהם הוא קיבל גב, אבל זה לא הספיק לו", מציין קיסר. "גם השירים שהוא שר אז, מה שמכונה היום שירים אמוניים, לא תפסו".
בשנות ה־90 נקלע מקייטן לקשיים כלכליים. הוא התגרש מאשתו חנה, נישא פעמיים נוספות והתגרש פעמיים. כמות ההופעות ירדה, ושלא ברצונו, הוא חזר לאלמוניות. מצבו הבריאותי הידרדר, והוא מצא מפלט ונחמה בסיגריות ובאלכוהול. "הוא היה שותה המון ומשתכר, והגיע למצב שהוא לא יכול לתפקד על הבמה", מתאר קיסר.
"לפעמים אי אפשר היה להחזיר אותו הביתה מרוב שהוא היה שיכור. הוא היה נשכב על הרצפה ומדבר שטויות באמצע הופעה. כמו שזהר ארגוב היה עם הסמים - הוא היה עם האלכוהול. אומנים לא רצו לעבוד איתו, כי הוא לא תפקד. הוא לא היה עושה חשבון לאף אחד, ולכן גם הפסיקו להזמין אותו להופעות", אןמר קיסר.
הדור שלא ידע את ג'קי
מצבו של מקייטן הידרדר ב־2005, כשבתו בת ה־15 נפטרה. "אחרי שהילדה נפטרה, הוא הסתגר בבית, שקע בדיכאון", אומר קיסר. "הוא קיבל קצבת נכות מביטוח לאומי, שלא טרח לדרוש כשהרוויח ערימות של כסף בהופעות. הוא התחיל ללוות כספים מכל מיני מקומות ואנשים, ונקלע לחובות עתק. אז את הכסף מביטוח לאומי שנועד למחייתו, הוא שילם לנושים".
"בשנים האחרונות לחייו המצב שלו היה איום ונורא", מציין נתנאל. "ביקרתי אותו כשנה לפני שהוא נפטר, והוא היה על פת לחם. אם הוא היה חוסך את הכסף שהרוויח בתקופה הטובה שלו ולא חי על הפרנג'י, הוא יכול היה לחיות כמו מיליונר. הרגישות שלו לילדה שלו והאלכוהול חיסלו אותו".
ב־2006 ניסה מקייטן לחזור למוטב: הוא שב להופיע בפני קהל מעורב, הקליט דואט חדש עם סגיב כהן ("סופרים את הקופה") והפחית את כמות האלכוהול. עם זאת, חילופי הדורות לא עשו עמו חסד, והקאמבק המיוחל לא צלח, כשהחובות הכלכליים הוסיפו להיערם.
קיסר ארגן למענו ערב התרמה בירושלים, עם מיטב האומנים הבולטים בז'אנר הים תיכוני. "לצערי, הקהל לא הגיע", הוא אומר. "הוא ישב איתי במשרד בערב ההופעה וראה שבקושי באים אנשים. זה שבר לו וגם לי את הלב. אתה יושב מול הבנאדם שלמענו אתה בא לעשות משהו, ורואה שזה לא מצליח. הקהל לא זכר אותו כל כך וגם התקשורת התעלמה ממנו בשנים האלה".
באותן שנים מקייטן שר ברחובות כדי לסגור את החודש. היה מוכן לעשות כל מה שנדרש בשביל להרוויח קצת כסף, כמו למשל כשהשתתף ב־2008 בפרסומת אינטרנטית לחטיף "דוריטוס". בקליפ נראה כחוש וחולה, עם משקפי שמש שהסתירו את העצב בעיניים. "הוא היה עושה הכל בשביל כסף, כי לא היה לו גרוש על התחת, הוא היה חייב לשרוד", מסביר נתנאל. "הוא לקח את הקריירה ואת החיים בהומור, וזו הייתה אחת הבעיות שלו לדעתי".
"בשנים האחרונות הייתי מגיע לשבת איתו בביתו בנתניה. הוא דיבר שטויות, היה צועק בפתאומיות, מעשן כבד, שותה המון, הידרדר לו הראש", מתאר קיסר. "העובדה שלא הזמינו אותו להופיע גרמה לו להידרדר עוד יותר. הוא איבד את הקהל שלו ודור חדש שלא הכיר אותו נכנס לתמונה. הוא אפילו לא יכול היה לעשות קאמבק".
בשנת חייו האחרונה ניסה מקייטן שוב לחזור למסלול המוכר לו, והקליט מספר שירים, ביניהם "אלוהים, תראה אותי צוחק", שכתב והלחין קובי אוז. "ג'קי מקייטן תמיד סימל בשבילי את ניצחון השמחה על הייסורים", אומר אוז. "הוא היה מוזיקאי אדיר. בשבילי הוא היה סטיבי וונדר הישראלי. פגשתי אותו פעם אחת, כשהוא חזר מהחזרה בתשובה - ראיתי אותו כולו צבעוני והשמחה שלו גלשה החוצה מכיסא הגלגלים. המוגבלות שלו יצרה חיות בלתי מוגבלת.
"הוא ביקש ממני שיר והתרגשתי עמוקות. הערצתי אותו. כתבתי לו במיוחד את השיר 'אלוהים, תראה אותי צוחק', וכשקיבל את הסקיצה התלהב מאוד. אחרי כמה חודשים זכיתי לטלפון ממנו, והוא השמיע לי הקלטה של השיר בביצוע מרנין ונפלא שלו, לבי רקד וסיפרתי לו כמה המוזיקה שלו חשובה לי. ג'קי פרץ בבכי, בכי גדול של שמחה על השיר וצער על החיים, מרבץ של כאב נפרץ ממנו בשיחת הטלפון, ואיכשהו גם אני הצטרפתי אליו בדמעות, בכיתי מהביצוע, בכיתי ממצבו ואולי שנינו בכינו כי ידענו אולי בלב שזאת שיחתנו האחרונה".
בשנת חייו האחרונה עבר מקייטן שני התקפי לב, צנתור ו־32 ניתוחים, עד שגופו הוכרע. ב־6 במרץ 2012 הלך לעולמו, ועמו פיסת תקופה של המוזיקה הישראלית, זו שנולדה מהנשמה, שהלהיטה רחבות.
"ג'קי היה אחד הזמרים הכי אמיתיים שהיו לנו", מסכם חברו, הזמר חיים משה. "הוא היה אחד הראשונים בז'אנר הים תיכוני. מעבר לקול הענק הוא ידע להעביר את האווירה הנכונה למוזיקה. למרות הקשיים וכיסא הגלגלים, אני זוכר אותו תמיד עם חיוך ושמחה, לא משנה באיזה מקום ובאיזו שעה, תמיד הביא איתו את השמחה. אני חושב שהוא היה רוצה שיזכרו אותו כך".
מקייטן, שהחיים לא האירו לו פנים, ניצח דרך תשוקת השירה את המגבלות הפיזיות וזהר ככוכב שביט. האיש שהצליח לשמח המוני לבבות מצא עצמו קורבן למהמורות החיים, אך בעיקר קורבן של עצמו. אומנם הוא סיים את חייו חולה, בודד וחסר כל, אך תמיד יישאר חקוק בתודעה של מעריציו ומוקיריו כמי שניסה לתפוס את החיים, עם כל הדבש והעוקץ שבהם, כמסיבה אחת גדולה.