תקופת השירות הצבאי שלי זכורה לי מאוד במעומעם. גם כי זה קרה... ובכן, מזמן, וגם כי הייתי עייף ברובו המכריע של הזמן. לא פלא שהפעילות העיקרית שלי, בשבתות שבהן יצאתי הביתה, הייתה שינה. בתור חייל קרבי התרגלתי להירדם בכל מצב. אפילו בהופעות, שהיו אמורות להיות ההיילייט של הסופ"ש. וכך מצאתי את עצמי, בשישי אחד בערב, באולם בקיבוץ יגור, שמוט ראש - אני חושש שגם מזיל מעט ריר - למול זמרת צעירה ומדוברת, שבדיוק חגגה את צאת אלבומה השני.
למעשה, לא העליתי על דעתי שזמרת ישראלית יכולה להיות כל כך... סקסית. שבכלל מותר לה! כריסי היינד, אנני לנוקס, טינה טרנר ומדונה - הכל טוב ויפה, אבל הן לא משלנו. לנו יש פלאפל, ושושנה דמארי ויפה ירקוני. או, בגלגול המעודכן שלהן מאותו עשור, עפרה וירדנה. שתי נשים יפות באופן עוצר נשימה, אבל כמעט א־מיניות באופן שבו תווכו לעולם. בתלבושות, בתוכני השירים, בעמידה על הבמה.
והנה מגיעה הסופה המתולתלת הזו, שהיא לא רק זמרת מדהימה, אלא גם מחצינה את המיניות שלה באופן הכי טבעי ואורגני. זאת הייתה לא פחות מהתגלות. אנחנו מדברים על סוף שנות ה־80 - לכאורה כבר עידן מתקדם וליברלי, ועדיין המוזיקה הישראלית נבנתה בעיקר על גברים (שלא הייתה שום בעיה עם החצנת הגבריות שלהם, להפך), ועל מיעוט נשי שהקפיד - בהכללה - לדבר “לכל המשפחה".
אפילו זמרת כמו גלי עטרי, יפהפייה אמיתית עם פוטנציאל ברור להפוך לסמל מין, העדיפה את המראה והסגנון המוזיקלי הסולידי. וקשה להאשים אותן, את כולן. החברה הישראלית הייתה ונשארה שמרנית מאוד, ומיניות גלויה נתפסה כגורם שעלול להחריב קריירה. אבל כאן בדיוק הגדולה של ריטה, שמהרגע הראשון (תקרית הז'קט המיתולוגית) לא חששה להראות - בין היתר - גם את הצד הפראי שלה. ובכך נתנה לגיטימציה להרבה זמרות שהגיעו אחריה לחגוג את עצמן עד הסוף, ולא להתחפש לדודות כדי להתחבב על ועדי העובדים.
אבל כמובן שזה הרבה יותר טריקי ומורכב משורה נחרצת אחת בטור עיתונאי. כי האתגר האמיתי הוא לשמר את הצד הזה לאורך זמן, לא רק בתהליך הפריצה לתודעה שבו משתלם להיות קצת פרובוקטיבית. עכשיו, כשריטה חוגגת 60 להיווסדה, אפשר לסכם ולומר שהיא עמדה באתגר הזה באופן מעורר הערכה.
כי היא הצליחה גם לשמר את המעמד שלה כזמרת הכי פופולרית בארץ (מה שמחייב גם - חלקים מסורתיים, אפילו דתיים, בתוך הקהל שלה), וגם להמשיך להופיע בבגדים חשופים וריקוד חושני. ומדי פעם (מעט מדי, לטעמי) גם לחזור אל מחוגי השעון ההוא מיגור, עם שירים כמו “לאלף נמר".
היא הצליחה לעשות את זה, כי הכל נבע ממנה באופן טבעי. ריטה לא הייתה פרובוקטיבית לצורך הפרובוקציה, זה היה פשוט חלק ממי שהיא. בדיוק כמו הצדדים האמהיים, או אלה שהפכו אותה ל"נשמה". יכול מאוד להיות שזה קשור לפרסיות שלה. לתרבות שמסוגלת להכיל הרבה סתירות לכאורה יחד. זמרת במיני ומחשוף, ששרה את “ירושלים של זהב" לצד שיר ישן בפרסית ו"שביל הבריחה".
אני לא פמיניסט גדול. בעצם, אני מתקשה להסביר מהי משמעותו הנוכחית של המושג “פמיניזם". אבל אני חושב שריטה נתנה לכולנו שיעור בדבר האופן שבו אישה יכולה לחגוג את הנשיות שלה עד הסוף. על כל הגוונים של הנשיות הזו, כולל מיניות בטוחה בעצמה. ועוד לא אמרתי כלום על איך שהיא נראית בגיל 60. כאילו עצרה את מחוגי השעון בהופעה ההיא, ביגור.
2. גם בתוך גל סדרות הנוכלים ששוצף אותנו, "Bad Vegan" (נטפליקס) מצליחה להיות סיפור יוצא דופן. הסדרה משחזרת את האופן שבו בעלת מסעדה צמחונית סופר־לוהטת במנהטן התאהבה בגבר מסתורי שהצליח לשכנע אותה להעביר לו סכומי עתק, על חשבון משכורות העובדים וקיום המסעדה. וגם בסופה לא ברור אם הייתה קורבן, או מקרבן.
3. הקומדיה “רוחות רפאים" (סלקום טי־וי), שהפכה ללהיט בארצות הברית, עובדת על פטנט חמוד: זוג זוכה בירושה באחוזה עתיקה, המאכלסת קבוצה של רוחות רפאים מכל מגזר ועידן. מלוחם ויקינגי עד זמרת סול שחורה. בת הזוג חוטפת מכה בראש, שמאפשרת לה לראות את רוחות הרפאים. מכאן, לפחות בפרקים הראשונים, הפוטנציאל ממומש רק באופן חלקי. חביב, לא יותר.
התרעות פיקוד העורף