"האמת היא שדי התגלגלתי במקרה למפוחית", היא משחזרת. "החלום של אחותי היה ללמוד מפוחית ואמא שלי הביאה אותה בשביל זה לתזמורת המפוחיות, שהקים נגן המפוחית האגדי שמואל גוגול לא רחוק מהיכן שגרנו ברמת-גן. אני הלכתי אחריה וכשהיא עברה למסלול אחר - כיום היא שחקנית מזמרת בקאמרי - נשארתי בתזמורת בניהולו של אלכס רייס. שם התאהבתי בכלי".
"כאדם שלא תמיד קל לו לדבר במילים, כלי-נשיפה הוא האמצעי שלי לצעוק דברים החוצה".
לאחר שברט, 24, בתם של אשת-חינוך ושל מהנדס, עברה עם משפחתה למושב בית-זית, היא למדה במגמת ג'ז בתיכון לאמנויות בירושלים. "שם הבנתי בפעם הראשונה מה זה ג'ז עם כל החופש והאלתור שיש בו וזה מה שכבש אותי", היא מציינת.
ברט, שבמקביל לשירותה הצבאי כמוזיקאית מצטיינת למדה בקונסרבטוריון שטריקר, בתל-אביב, יצאה לאחר שחרורה ללמוד ב"ניו-סקול", בניו-יורק, היכן שהייתה שנתיים עד פרוץ הקורונה. "עברתי שם חוויה מורכבת", היא מעידה. "פתאום לגלות עולם ופתאום עצמאות מטורפת, כשבמצב ההישרדותי שהייתי שם הגעתי לגבהים ברמה המוזיקלית וגם ברמה האישית ומצד שני התמודדתי שם בקשיים כתוצאה מהריחוק מהבית".
היא משיבה במבוכה: "נכון. הגעתי לזה הודות לכך שהבאתי את כל כולי ללימודים שם".
הקורונה החזירה אותה ארצה, כשבאמתחתה חומרים שהתחילה לאסוף ב"תפוח הגדול" חומרים לאלבום-בכורה. "איך שיצאנו מהסגר הראשון אספתי את ההרכב שלי והתחלנו להקליט", היא מספרת. "בהרכב מיו שבירו, שמנגנת בצ'לו, דוד מיכאלי (בס), משה אלמכיאס (פסנתר) ועמיר בר-עקיבא (תופים). האלבום, כולל קטעים שהלחנתי, יצא לפני שנה והגיע ליותר אנשים ממה שציפיתי".
כשהקורונה נמוגה, היא יצאה לברלין, שם שהתה למעלה מחצי שנה כשלדבריה עברה בתקופה הזאת חוויה שונה לחלוטין מאשר בניו-יורק. "ברלין הייתה בדיוק האמצע בין הדברים שאהבתי ולא אהבתי בניו-יורק לבין הדברים שאני אוהבת ולא אוהבת בישראל", היא מעירה. "כעיר של מהגרים, יש שם יותר פתיחות והאנשים יותר נינוחים".
התרעות פיקוד העורף