אחרי מלחמת יום הכיפורים עולם התרבות, שהושבת כמעט כליל לכל אורכה, לא חזר לעצמו: דיסקוטקים רבים נסגרו ובעלי אולמות אירועים ושמחות נכנסו למיתון כלכלי כבד; היצירות הפכו להיות יותר אישיות, עמוקות וקודרות, קרי האלבום המופלא "מאחורי הצלילים" של מתי כספי ושלמה גרוניך שהושפע מאד מהמלחמה; תרבות ה"ביחד" התפוצצה בפרצוף ויותר יוצרים פנו ליצירות מורכבות ומלנכוליות, כשההרכב היחיד שסיפק אז שמחה מסוימת הייתה להקת "כוורת" שהנונסנס שלה בא על תקן אסקפיזם להמונים (עד גבול מסוים).
בפרק הזמן שחלף בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון מוזיקת הרוק שפרחה בראשית אותו עשור מצאה מיקומה בשוליים כ"מוזיקת מחתרת" (דפוס דומה לסצנת להקות הקצב שבלטה בעשור הקודם, זה של הסיקסטיז) ועמה גם שירי המחאה והביקורת.
מלחמת לבנון הראשונה שפרצה ב-6 ביוני 1982 לוותה, לראשונה מאז המלחמות הקודמות, בהתנגדות ציבורית ופוליטית גדולה, כשהסרבנות המצפונית הצליחה להגיע עד לדרגים הגבוהים בצה"ל (דוגמת אל"מ אלי גבע שסירב לפקד על חייליו להמשיך במבצע והתפטרות האלוף עמרם מצנע מתפקידו כראש מטה גיס במחאה על פלישת צה"ל לביירות וכהבעת אי אמון בשר הביטחון אריאל שרון).
השיח הציבורי המתלהם סביב המלחמה והדעות האמביוולנטיות לגבי הצדקת קיומה ריחפו באווירה הישראלית והשפיעו באופן מעמיק על היוצרים המקומיים ליצירת שירי מחאה וביקורת נגד המלחמה, מה שלא נעשה עד אותה נקודה בקאנון שירי המלחמות, כמו גם שירים שניפצו את המצ'ואיזם והחוסן הגברי שאפיין את שירי המלחמות הקודמים וחשף את הרגישות, השיברון והפחדים שליוו את הלוחמים.
חלק מהשירים המזוהים עם המלחמה נכתבו עליה בזמן אמת, חלק נכתבו בדיעבד מחוויות היוצרים ממנה וחלק נכתבו שנים אחרי כן, שכן הצלקות וההלם הוסיפו ללוות את היוצרים והאמנים לאורך הדרך.
בפרק זה של "מילים ולחן" חזר דודי פטימר אל הסיפורים מאחורי השירים הבולטים שנכתבו בהשראת המלחמה, החל מ"הביתה" שביצעה ירדנה ארזי, "שתי אצבעות מצידון" שביצע בעז עפרי בסרט מאותו שם, "התותח מצלצל פעמיים" של משינה שכתב שלומי ברכה על חברו לנשק, "הגברים בוכים בלילה" שנכתב על הרוגי המלחמה משייטת 13 ועד "לא עוצר באדום" הביקורתי של שלום חנוך ו"רד אלינו אווירון" החריף והבוטה ששרו המילואמניקים בלבנון.