צריך לדבר על כנסיית השכל. כי אף על פי שהלהקה הזו היא נס גלוי, שמעו של הנס עדיין חבוי. הרכב רוק ישראלי שקיים כבר 30 שנה ברציפות. ברציפות! בניגוד להרכבים ותיקים אחרים שאומנם מופיעים היום אבל התפרקו בעבר וחזרו. ולכל אורך 30 השנים האלה הלהקה פעילה ופורייה והוציאה עד היום תשעה אלבומים. והכל, עם השילוב הייחודי בין מוזיקת ניו ווייב מופנמת ועגומה בסגנון עדות ניק קייב, ומוזיקה מזרחית - ליתר דיוק, מרוקאית.
כנסיית השכל סלסלו עוד לפני הפריצה הגדולה לתודעה של שרית חדד ואייל גולן, וממשיכים לעשות רוק'נרול גם היום, כשלהקות עם גיטרות־בס־תופים הן חיזיון כמעט נשכח. עוד מאפיין ייחודי הוא העובדה שחברי הלהקה לא פיתחו קריירות סולו מקבילות, כמקובל בכל להקה ישראלית אחרת. יורם חזן, רן אלמליח ודוד ראסד, שהקימו את הלהקה בשדרות בתחילת שנות ה־90, מחויבים לגמרי למפעל שנקרא כנסיית השכל - בהמשך ישיר לתחילת הדרך, שבה הם עברו לתל אביב, התגוררו יחד בדירת חדר בדרום העיר ועבדו בעבודות מזדמנות, כדי להגשים את החלום.
עוד מאפיין של כנסיית השכל, ובמובן הזה הם קצת מזכירים את החברים של נטאשה, הוא האנדרדוגיות. כמעט בשום שלב, פרט אולי לרגע הפריצה, חזן, אלמליח והחברים לא נתפסו ככוכבים, סמלי מין או הדבר הכי מגניב בתל אביב. זה אולי פגע בהם בטווח הקצר, אבל שימר אותם היטב לאורך השנים. כי כנסיית השכל היא אומנם לא הלהקה הכי פופולרית בישראל, אבל מי שאוהב אותה - רואה בה חברה לכל החיים. כזו שיודעת דבר אחד או שניים על זרות. על קושי. על אי־שייכות. תחושה שמפלחת את כל השכבות והמגזרים. והיא אפילו חיברה את המנון האנדרדוגים האולטימטיבי: “איך זה מרגיש, להיות תמיד בצד, אף פעם לא באמצע, אף פעם לא קרוב מספיק".
התחושה הזו, שהכרתי היטב על בשרי, גם חיברה אותי באופן סמלי לכנסייה, במפגש הראשון שלי איתם. ב־1999 התחלתי את דרכי בעיתונות, והעורך של המקומון הירושלמי שכתבתי בו שלח אותי להתלוות לחברי הלהקה בוואן, בדרך להופעה שלהם בצ'ק פוסט. הוא הגדיר בדרמטיות את הכתבה כמבחן הכניסה שלי לעולם הכתיבה, ופנטז על תיעוד של סיבוב הופעות צבעוני מחוף לחוף. בפועל, הצטופפנו ברכב ישן שנתקע בפקק בכביש החוף. החברים היו מכונסים בעצמם, ואני ניסיתי לדובב אותם באופן מגושם ובוסרי. אחרי דקות ספורות הרמתי ידיים ושתקנו יחד כל הדרך. כשעצרנו בפזנון, ישבתי בצד - רחוק מהם - ואני ממש זוכר שאמרתי לעצמי: “זה לא בשבילך. איך תהיה עיתונאי, אם אתה לא מסוגל להוציא משפט אחד ראוי מארבעה אנשים".
כשחזרנו לרכב, והוספנו לשתוק בצוותא, הרדיו שהיה מכוון על גלי צה"ל הודיע פתאום שהשיר “למאיה יש אקדח", שרק יצא, טיפס לראש מצעד הפזמונים. בבת אחת, הקרח נשבר. חזן ואלמליח שחררו משהו שכמעט דמה לחיוך ודרבן אותי לשוב ולהסתער על היעד. בסוף יצאה מזה יופי של כתבה, והשאר הוא היסטוריה. הכנסייה הוציאו את האלבום השלישי והמצליח ביותר שלהם, ואני למדתי לפצח גם את המרואיינים הכי קשים. מאז אני מחובר אליהם.
ביום שישי שעבר הגעתי להופעה של הכנסייה באמפי שוני. למעלה מאלף צופים התקבצו בשעת השקיעה, בחתך אקלקטי המקביל למוזיקה של הלהקה. מזרחים, אשכנזים, בני 60 פלוס וגם ילדים. וכולם שרו עם יורם חזן מהרגע הראשון, במשהו שנראה לי יותר כמו כינוס משפחתי מאשר הופעה רגילה. פתאום הבחנתי בילד, בן לא יותר מ־10. ממושקף, מעט שמנמן. לבטח לא מלך הכיתה. והוא שר, בעיניים עצומות, את “איך זה מרגיש, אין עתיד באופק, אין מקום שיש סיבה טובה להיות בו". הלב שלי נחמץ. והתכווץ. אבל בשיר הבא, הילד כבר צעק בחיוך ענקי. “מה נשאר ולא כואב, לחמם בו את הלב. מה נשאר מה נשאר, שיר ישן אני שר!".
על הסכין
1. המלחמה של בני הגרעין התורני במצפה רמון נגד הקהילה הלהט"בית ביישוב היא פשוט בלתי נסבלת. בייחוד כי מדובר באנשים שעברו ליישוב מתוך “ציונות", ומנסים לנצל את הכוח הפוליטי שלהם לשינוי ולעיצוב הצביון הדתי שלו. לכל מגזר צריך להיות החופש לחיות את חייו, וזה חייב להיות נכון לכל הצדדים ביישוב.
2. העונה השנייה של “מנאייכ" (כאן 11) משמחת במיוחד, כי היא מצליחה לשמור על הסטנדרטים הגבוהים של עונת הבכורה ולא נופלת לסינדרום האלבום השני. מעל הכל, עדיין מרחפת הברקת הליהוק של שלום אסייג כדמות הראשית. בלש מלא מצפון ומועט הומור, המתנהל בדיכאון קיומי ומרגש בכל פריים שלו על המסך.
3. "Two Summers" (נטפליקס) הוא מותחן בלגי, שמספר על קבוצת חברי ילדות הנפגשים מחדש, כשברקע אחד מהם מקבל הודעה אנונימית המאיימת עליו בגלל חלקו בתקיפה מינית שהתרחשה בתוך החבורה, כשהיו צעירים. הסדרה נעה יפה בין שני צירי הזמן, ומשרטטת באופן מיומן ומותח את התגלות הסודות האפלים שיוצר המפגש המחודש.