התחושה הזו, שהכרתי היטב על בשרי, גם חיברה אותי באופן סמלי לכנסייה, במפגש הראשון שלי איתם. ב־1999 התחלתי את דרכי בעיתונות, והעורך של המקומון הירושלמי שכתבתי בו שלח אותי להתלוות לחברי הלהקה בוואן, בדרך להופעה שלהם בצ'ק פוסט. הוא הגדיר בדרמטיות את הכתבה כמבחן הכניסה שלי לעולם הכתיבה, ופנטז על תיעוד של סיבוב הופעות צבעוני מחוף לחוף. בפועל, הצטופפנו ברכב ישן שנתקע בפקק בכביש החוף. החברים היו מכונסים בעצמם, ואני ניסיתי לדובב אותם באופן מגושם ובוסרי. אחרי דקות ספורות הרמתי ידיים ושתקנו יחד כל הדרך. כשעצרנו בפזנון, ישבתי בצד - רחוק מהם - ואני ממש זוכר שאמרתי לעצמי: “זה לא בשבילך. איך תהיה עיתונאי, אם אתה לא מסוגל להוציא משפט אחד ראוי מארבעה אנשים".
כשחזרנו לרכב, והוספנו לשתוק בצוותא, הרדיו שהיה מכוון על גלי צה"ל הודיע פתאום שהשיר “למאיה יש אקדח", שרק יצא, טיפס לראש מצעד הפזמונים. בבת אחת, הקרח נשבר. חזן ואלמליח שחררו משהו שכמעט דמה לחיוך ודרבן אותי לשוב ולהסתער על היעד. בסוף יצאה מזה יופי של כתבה, והשאר הוא היסטוריה. הכנסייה הוציאו את האלבום השלישי והמצליח ביותר שלהם, ואני למדתי לפצח גם את המרואיינים הכי קשים. מאז אני מחובר אליהם.
ביום שישי שעבר הגעתי להופעה של הכנסייה באמפי שוני. למעלה מאלף צופים התקבצו בשעת השקיעה, בחתך אקלקטי המקביל למוזיקה של הלהקה. מזרחים, אשכנזים, בני 60 פלוס וגם ילדים. וכולם שרו עם יורם חזן מהרגע הראשון, במשהו שנראה לי יותר כמו כינוס משפחתי מאשר הופעה רגילה. פתאום הבחנתי בילד, בן לא יותר מ־10. ממושקף, מעט שמנמן. לבטח לא מלך הכיתה. והוא שר, בעיניים עצומות, את “איך זה מרגיש, אין עתיד באופק, אין מקום שיש סיבה טובה להיות בו". הלב שלי נחמץ. והתכווץ. אבל בשיר הבא, הילד כבר צעק בחיוך ענקי. “מה נשאר ולא כואב, לחמם בו את הלב. מה נשאר מה נשאר, שיר ישן אני שר!".
התרעות פיקוד העורף