בשנת 2022 נדמה שהרוק מת יותר משאי פעם היה. נכון, הפגר הזה הוספד כבר פעמים רבות בעבר ואיכשהו נעמד מחדש על רגליו, אבל הפעם נראה שהמוות הוא סופי. בעשור האחרון הרוק כבר לא מעורר עניין, לא נושא בשורה, לא נמצא במרכז העניינים. המהפכות החברתיות שעברו על העולם המערבי הפכו אותו לז'אנר נלעג, שמורשתו גברית ולבנה, ואחרי שנים ארוכות של דיכוי הגיע הזמן שיפנה את מקומו לז'אנרים אחרים, כמו פופ וראפ. עדיין ישנם, כמובן, הרבה הרכבי רוק פעילים, אבל הסיכוי לתחייה נוספת של הז'אנר נראה אפסי.
אם יש ענף אחד שנראה מת אפילו יותר מהרוק, זוהי עיתונות הרוק. בשנים האחרונות מגזינים רבים, שפעלו שנים ארוכות ובעבר היו חשובים, משפיעים, ובעלי תפוצה רחבה, חדלו מלהתקיים. ב-2018 נסגר NME - ה"ניו מיוזיקל אקספרס" הבריטי. ב-2020 הלך בעקבותיו מגזין Q. גם מגזינים שמצליחים עוד איכשהו להתקיים, כמו "מוג'ו", עושים זאת בתפוצה נמוכה בהרבה מבעבר. גם ברמת התוכן התחושה היא של דריכה במקום, שלא לומר התפלשות בעבר. אין גיבורים חדשים, וכמה פעמים אפשר לשים את האחים גלאגר על השער.
הסיבות לשקיעת הז'אנר ברורות: שני הענפים שעליו הוא יושב הם רעועים במיוחד. לצד מותו של הרוק, גם עולם העיתונות המודפסת הוא עולם הולך ונעלם. כשהכל זמין ברשת, למי יש כוח לקרוא פעם בשבוע או פעם בחודש מגזין צבעוני, ועוד לשלם על התענוג.
אלא שבימים אלה, כנגד כל הסיכויים, נעשה ניסיון מפתיע להקים לתחייה את אחד ממגזיני המוזיקה המיתולוגיים ביותר בכל הזמנים: מגזין "קרים" (לא Cream, קצפת, כמו הלהקה המפורסמת של אריק קלפטון, אלא Creem - מילה שלא קיימת בשפה האנגלית), שחוזר לפעילות 33 שנים אחרי שנסגר.
"קרים" הוקם בדטרויט על ידי בארי קרמר, בעל חנות תקליטים, ויצא לראשונה במרץ 1969. הימים היו ימי השיא של הרוק, שנייה וחצי לפני וודסטוק, ותעשיית עיתונות הרוק פרחה. ב-1967 הוקם מגזין "רולינג סטון" המפורסם, ובשנים הראשונות "קרים" נחשב לאחיו הקטן והמקרטע. המפנה הגיע ב-1971, כאשר לסטר בנגס, העיתונאי והמבקר המפורסם וחד הלשון, עזב את "רולינג סטון", שם היה ידוע בביקורות החותכות והלעיתים פוגעניות שלו, ומונה לעורך הראשי של "קרים".
בנגס הוא דמות מיתולוגית של ממש בעולם הרוק האמריקאי. מי שראה את הסרט "כמעט מפורסמים" של דיוויד קמרון (שם פיליפ סימור הופמן מגלם את בן דמותו של בנגס), יודע מה היה המעמד לו זכו אז, בתחילת שנות ה-70, עיתונאי הרוק, איזו גישה פתוחה הייתה להם אל האמנים והלהקות, וכמה זה לא מנע מהם לקרוע להם את הצורה בביקורת. "קרים" הפך, בצלמו של בנגס, למגזין עוקצני, שידע לכתוש ללא רחם את כוכבי התקופה. פול מקרטני, למשל, הוצג באחד השערים הזכורים של המגזין, בגיליון יוני 1976, כעובד רשת מזון מהיר סטייל מקדונלדס, שמספק להיטים זולים וחסרי ערך אמנותי. "קרים" לקח את הצד של האנדרדוג וקידם אמנים כמו לו ריד והניו יורק דולס.
על רקע המיאוס והבוז כלפי כוכבי העל של הרוק, שבאמצע שנות השבעים הפכו בעיני חלק מהקהל לחתולים שמנים ושבעים, פרצה ב-1976 מהפכת הפאנק. "קרים" נחשב למגזין שעזר לז'אנר לצבור פופולריות, כשהעניק שערים וכתבות נרחבות לסקס פיסטולס ולקלאש. המגזין ניסה לייצג, ולעיתים גם הצליח, את מה שמרגיש הדור הצעיר, ולעסוק במה שבאמת מעניין אותו, כולל סיקור נרחב שהוקדש לסמים מכל הסוגים.
1976 הייתה השנה שבה בנגס עזב את המגזין. ב-1982 הוא מת ממנת יתר של סמים. שנה קודם לכן, ב-1981, בארי קרמר, המייסד, מת מאותה סיבה בדיוק. בשנות ה-80 "קרים" כבר שינה מעט את פניו. הוא העניק במה נרחבת ללהקות רוק כבד ומטאל כמו "ואן היילן" ו"קיס", אך גם חשף את הסמית'ס לקהל האמריקאי ועזר לקדם את הלהקה הצעירה והמבטיחה R.E.M. ללא קרמר, המגזין איבד כיוון הן תוכנית והן ניהולית, החליף בעלות פעמים רבות, ולבסוף פשט רגל ונסגר ב-1989.
בעשור האחרון ניהל ג'יי ג'יי קרמר, בנו של בארי, מאבק משפטי ארוך ומייגע מול האנשים שהחליפו את אביו בבעלות על העיתון, במטרה להשיג את הזכויות על הארכיון, מאבק שהסתיים בהצלחה. בחודש האחרון עלו לרשת במלואם כל 224 הגיליונות של "קרים". ההחלטה הבאה שקיבל, לעומת זאת, הייתה צפויה הרבה פחות: החל מהחודש הבא, "קרים" חוזר לחיים, כעיתון מודפס היוצא פעם ברבעון (ולא פעם בחודש כמו בתקופת חייו המקורית).
"כל חיי עבדתי כדי להגיע לרגע הזה. יש משהו ב"קרים" שממגנט אותי, זה כמעט ונקבע מראש נקבע מראש בצורה שלא יכולתי להילחם בה", אמר קריימר, שמינה כשותף למהלך את ג'ון מרטין, לשעבר מנכ"ל "אנטרטיימנט וויקלי". בשער של הגיליון הראשון, בהפגנת הומור עצמי משובחת, מופיע איור בו נראות שתי דמויות משוחחות. "הרוק מת", אומר אחד. "אז מה, גם הפרינט", משיב השני.
כשנשאל מה ההיגיון לעשות צעד כזה, שעל פניו נראה התאבדותי, אמר מרטין שהוא מאמין שעדיין יש קהל רחב מספיק שירצה לקרוא על רוק, ושקהל היעד נע בין חובבי להקות אינדי צעירות כמו HAIM לבין מעריצי הלהקות הגדולות מפעם כמו מטאליקה. "למה אין חג של "קרים"? זה משהו שנשמע כאילו הוא צריך להתקיים והוא יתקיים", הוסיף.
לבסוף סיפק מרטין את הנימוק האולטימטיבי לגבי הצורך בקיומו של "קרים" ב-2022, על אפם ועל חמתם של המפקפקים: "מתי בפעם האחרונה צחקת כשקראת על מוזיקה?".