סיפורים עיתונאיים לא פתורים, תהיות היסטוריות ושאלות מציקות מקיפים את אמריקה כמו לוויינים מתים הסובבים את כדור הארץ כאשפה גלקטית ופעם בכמה שנים משמיעים צפצוף או אות חיים המעיד על קיומם; כמו החזרה העונתית הכפייתית לשאלה מה עלה בגורלו של שודד השחקים די. בי. קופר, שצנח ממטוס נוסעים עם 200 אלף דולר ומאז נעלמו עקבותיו.
צפיתי בשלוש סדרות תיעודיות עליו, כולן ללא תשובה; היכן קבור ג'ימי הופה היא שאלה כזאת. ה־FBI חפר אחריו בכל מקום שאליו השמועה הריצה אותו; סיפורו של הנער אמט טיל, שבוצע בו לינץ' אכזרי, עודכן פעמיים השנה, כולם כדי לטהר את שמו, אבל המערכת המשפטית לא שעתה לקריאות; מי רצח את ג'ונבנה רמזי? האם לי הארווי אוסוולד פעל לבד או בחברת מתנקשים נוספים? האם סטנלי קובריק הפיק את הנחיתה על הירח באולפן? ומה באמת מסתתר באזור 51?
את סיפורו של סולומון לינדה מחבר השיר "האריה ישן בלילה" כתבתי כבר. ב־2014 הגיעו המשפטנים של יורשיו להבנה עם שודדי זכויות היוצרים הרבים וסדרו למשפחה רנטה צנועה. שום דבר שהתקרב למיליונים שהכניס השיר לחברת דיסני לבדה, לפני שסופרים 150 מבצעים נוספים. הייתה תחושת צדק רטרואקטיבית בידיעה שהמשפחה נטשה את בקתת החמר המאובקת בגטו בסווטו לחיים טובים יותר. אבל הפרצה קוראת לגנב, ועל בסיס הסכמים שפקעו וזכויות יוצרים המנוסחות לטובת המנצלים אותן לרעה, הסיפור התעדכן שוב.
ב־2019 גילתה משפחת לינדה כי בגרסה קולנועית חדשה של "מלך האריות", שתמיד הייתה יצירה ש"האריה ישן בלילה" הייתה הציר המרכזי שלה, שרים סת' רוגן ובילי אייכנר את השיר. חדשות טובות לכאורה בהסתמך על העובדה שהאריה נשך את דיסני בעכוז. בהשתתפות ביונסה ודני גלובר הצטייר ש"מלך האריות" היה להיט ענק. למרות ביקורות מעורבות הכניס הסרט 500 מיליון דולר באמריקה ומיליארד דולר בהפצה עולמית. פס הקול הגיע למקום 20 ברשימת 200 האלבומים הטובים של "רולינג סטון".
ב־1939 ניצב פועל משבט הזולו בשם סולומון לינדה מול מיקרופון באולפן ההקלטות הראשון ביוהנסבורג, ואלתר בקול פאלצטו גבוה נעימה מלודית על רקע המנון קולי מהפנט. המנגינה הייתה מכשפת, ילדותית בפשטותה, שלושה אקורדים בסיסיים ומילים מעטות. כרקע לסופרנו הנעים שלו שרה להקתו של לינדה, ציפורי ערב, הרמוניה בארבעה קולות. לינדה קרא לשיר "Mbube", אריה בשפת זולו. אליזבת נסלה, בתו הצעירה של לינדה, אמרה כי מקור ההשראה לשיר בילדותו של אביה, כאשר עבד כרועה של עדר בקר שעליו הוטל לשמור מאריות שצדו את הפרות.
בטייק השלישי בקעו מלינדה צלילים שהפכו ברבות השנים לשיר המפורסם ביותר באפריקה. העולם המערבי התוודע לשיר בשם "האריה ישן הלילה". הוא תורגם לשפות רבות, הוקלט בידי 150 אומנים שונים ונעשה בו שימוש ב־15 סרטים ומחזות מוזיקליים. בהערכה זהירה הניב השיר 15 מיליון דולר בתמלוגים. אינדיאנים משבט הנוואחו שרים את השיר במפגשים; הצרפתים מעדיפים גרסה מושרת בקונגולזית; Phish ביצעו אותו בהופעה חיה; הוא הוקלט בידי אומנים כ־REM, גלן קמבל, בריאן אינו וצ'ט אטקינס; תזמורת צבא ניו זילנד הפכה אותו למארש.
לינדה כתב את אחד השירים המוכרים בעולם, אבל הוא מת עני מרוד והשאיר משפחה שלא היה לה כסף להעמיד לו מצבה. כדרכם של שירים שזכויות היוצרים עליהם אינן רשומות כחוק, התגלגל השיר כיתום שניתן לשאול אותו בלי לבקש את רשות מחברו ובלי לשלם לו תמלוגים.
"Mbube" עובד בגרסת ג'אז באמריקה וכפזמון קליט של מועדוני לילה, אך עיקר פרסומו כשיר היה בביצוע שלישיית קינגסטון וגרסה נוספת ב־1961; המלחין ג'ורג' ווייס לקח את 20 השניות האחרונות של השיר המקורי והפך אותן למנגינה המרכזית. ווייס הוסיף את המילים המזוהות כל כך, "In the jungle, the mighty jungle, the lion sleeps tonight"; להקת נערים בשם The Tokens הזניקה אותו לראש המצעדים בעולם.
כל הזמן הזה התגוררו סולומון לינדה ומשפחתו בסווטו, בבקתה עם רצפת חול מכוסה גללי פרות. בתחילת שנות ה־50 נדפס "Mbube" והפך לרב־מכר בדרום אפריקה. עבור זכויות השימוש בשיר קיבל לינדה שילינג אחד.
השיר משך את תשומת לבו של זמר העם פיט סיגר. סיגר אהב את השיר, זיהה את הפוטנציאל שלו והוסיף לו מילים מעטות באנגלית - בעיקר פזמון חוזר - וקרא לו "Wimoweh", שיבוש של Uyimbube בזולו שמשמעו "זה האריה". בגרסתו המערבית הפך השיר ללהיט ענק ונותר פופולרי משך 40 שנה. בשנות ה־90 שובץ השיר במחזמר "מלך האריות". מקור השיר ("Mbube") ושם מחברו (סולומון לינדה) לא נזכרו באף מקום.
שמונת ילדיו של לינדה אכלו דייסת תירס שנקראה Pap. שניים מהילדים מתו מתת־תזונה. בנוסף לשילינג היחיד ששולם לו, גילתה בעלת הזכויות בדרום אפריקה נדיבות והעסיקה את לינדה כמטאטא רצפות ומגיש תה במחסן של החברה. סולומון לינדה זכה לראות ולשמוע את "האריה ישן בלילה" מגיע למקום ראשון במצעדים באמריקה בחג המולד. הוא חלה ונטה למות. הרופאים אבחנו מחלת כליות, אך בני משפחתו טענו למעשה כשפים. לינדה מת בגיל 53 ב־1962. בחשבון הבנק שלו היו 22 דולר, והוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים.
ב־1983 שילמה חברת המוזיקה האמריקאית Folkways דולר אחד לרג'ינה סולומון, היורשת החוקית של בעלה, עבור הזכות לרשום את השיר על שם החברה באמריקה ורכשה באותו דולר גם את זכויות היוצרים העולמיות לשיר. בעיצומו של מאבק משפטי על זכויות היוצרים לשיר באמריקה, שילמה Folkways דולר נוסף לבנותיו של לינדה לפני שמכרה את הזכויות לחברת Abilene Music. אז ננקטו כל האמצעים המשפטיים הקיימים כדי למנוע ממשפחת לינדה כל דרך לטעון לזכויות יוצרים.
תוקף ההסכם עם דיסני פקע ב־2017, שנה וחצי לפני בכורת הסרט. במציאות שנוצרה לא הייתה זכאית משפחת לינדה לאגורה שחוקה מהשימוש בשיר בסרט. זה היה חוקי, משום שהחוזה פקע, ולמשפחה לא היה קייס משפטי נגד דיסני. בעת החתימה על החוזה המקורי אף אחד לא צפה את היום שבו תהיה לדיסני יכולת אנימציה משוכללת וריאליסטית. ההכרה כי משפחת לינדה תישאר שוב מחוץ לאולם הנשפים הייתה חוקית אך מכוערת, נצלנית ומעוותת. זה היה סיבוב נוסף של הסכין בבטנו של האריה.
אחד הנכדים, טמבה דלדיה, אמר: "המשפחה דורשת לדעת את ההשלכות של השימוש בשיר בסרט החדש על זכויותיו ההיסטוריות של סולומון לינדה. המשפחה רוצה לדעת מי מחזיק בזכויות היוצרים ותובעת שהן יחזרו לידיה". הנכד הבהיר שאינו צופה סוף טוב.
סרט תיעודי בשם "חלק הארי" מתחקה בקפדנות אחרי מסעו של השיר ומסתמך על התחקיר הראשון הגדול מאת ריאן מאלאן שהתפרסם בשנת 2000 ב"רולינג סטון". הסרט חשף את פקיעת זכויות היוצרים ב־2017 והוא ממשיך במקום שבו מאלאן עצר. הכל בסרט: המאבק המשפטי הראשון של משפחת לינדה, התביעה נגד דיסני ב־2004 ועוד.
פיט סיגר נרדף רוב ימיו בשל אמונתו הפוליטית והחברתית על ידי הכוחות שרדפו קומוניסטים, בעיקר בשנות ה־50 בימי הוועדה שהקים הסנאטור ג'ו מקארתי. סיגר, שאמור היה להיות מודע להיסטוריה של השיר ולחקור את קורותיו עד שהיה מגיע לבקתה המאובקת בגטו, לא עשה את המאמץ. זו הייתה מעידה מביכה וסטייה בוטה מאמונתו הפוליטית והמעמדית.
סיגר החל את דרכו כנגן בנג'ו שהתגורר בדירה עם מים קרים ברחוב מקדוגל בגריניץ' וילג' עם אשתו ושני ילדיו, כאשר דפק חברו אלן לומקס בדלת. לומקס היה מתעד כפייתי של מוזיקה והקליט נגני בלוז נוטים למות בדרום העמוק של אמריקה.
כאשר הגיע השיר לידיו, חשב לומקס שסיגר הוא האיש שצריך לשיר אותו באנגלית. עם ה־Weavers הקליט סיגר את "גודנייט איירין" מאת לדבלי. על צדו השני של התקליטון נדפסה גרסתו באנגלית ל"צאנה, צאנה, צאנה", הישראלי. שני השירים נקלטו מיד. סיגר שינה את ביטוי הזולו הלא מובן ל־wimoweh, שעליו חזר ברצף. בסוף שנות ה־50 הופיע השיר באלבום של "שלישיית קינגסטון", נשאר במצעדים שלוש שנים (178 שבועות) והגיע למקום השני.
שירו של סולומון לינדה היה כה כובש, עד שבריאן ווילסון מ"נערי החוף" נאלץ לעצור בצד הכביש כאשר שמע אותו לראשונה ברדיו. תגובתה של הזמרת ומחברת השירים קרול קינג הייתה "Motherfucker" במובן של קריאת התלהבות. מרים מקבה שרה אותו ביום הולדתו האחרון של JFK, לפני שמרילין מונרו, בשמלת כסף יצוקה, לחשה לו "Happy Birthday, Mr. President". "האריה ישן הלילה" התנגן באוזני האסטרונאוטים של אפולו שעה שהמתינו לספירה לאחור בכן השיגור.
סיגר הביע חרטה על הגזל, והפרת זכויות היוצרים הציקה לו. "לא ידעתי מה היה הרקע של השיר, ואני מצטער על כך", אמר סיגר בן ה־86 ב־2006, והוסיף כי לדעתו קיבל לינדה פחות מ־50% מהתמלוגים שהגיעו לו, שהיה אומדן אופטימי מנותק מהמציאות. סיגר הסתתר מאחורי תירוץ נדוש. "תמיד השארתי את העיסוק בכסף בידי אחרים", אמר, "זה היה טיפשי מצדי".
בתחקיר של מאלאן נחשף המנגנון שבאמצעותו נגזל הכסף ממשפחת לינדה. מאלאן הראה כיצד בשעה שהתמלוגים מ"Mbube" הכניסו מיליוני דולר, בנותיו של לינדה, שאחת מהן מתה מאיידס סמוך לפרסום הכתבה, חיו בעוני מרוד מבלי שזכו בהכנסה מפירות יצירתו האלמותית של אביהן. הכתבה הקימה מהומה בדרום אפריקה.
המאבק המשפטי התנהל על "האריה ישן הלילה", על חלקו של סולומון לינדה בכתיבתו ועל העובדה שמקורו בדרום אפריקה ולא במלחינים של וולט דיסני. בחברת דיסני מצאו התובעים מטרה שמנה לתבוע ממנה את כספם, כולל ההנחה ששום דבר טוב לא יקרה למוניטין של דיסני אם יתעקשו שלא לפצות שלוש אפריקאיות עניות מגטו בסווטו.
בראיון שערך ה"ניו יורק טיימס" עם מאלאן, הוא אמר "כי נדהם מהאופן שבו נבנו מפיקים ויוצרים רבים מדי מבורותה של משפחת לינדה, שעליה בנו שלעולם לא תשאל מדוע קיבלו תמלוגים כה זעומים משיר כה מצליח שרבים כל כך התעשרו ממנו". מאלאן הזכיר שירים ללא מזל שגררו אחריהם מטען של דם רע. כמו 27 השירים שהקליט רוברט ג'ונסון הצעיר אחרי העסקה שעשה לכאורה עם השטן; לדבלי "איבד" חצי מהתמלוגים שהגיעו לו לטובת פטרוניו הלבנים משום שישב בכלא; הדי־ג'יי אלן פריד סירב לשלם את חלקו של צ'אק ברי ב"מייבלין", ולד זפלין כייסו את "Whole Lotta Love" של ווילי דיקסון.
הכסף הגדול מ"האריה" הגיע כאשר התנגן השיר בפרסומת אמריקאית לבית מלון. חלק גדול מהכסף הלך לפיט סיגר, שסירב לקבל אותו. באותה הזדמנות הסתבר שלמרות צערו העמוק על העוול שנעשה ללינדה, המשיך סיגר לגבות תמלוגים על "Wimoweh" במשך שנים רבות.
את התביעה הגישה חברת עורכי הדין "ספור את פישר", כשהיא נשענת על סעד משפטי עלום: סעיף 5(2) של חוק זכויות היוצרים מ־1911.
תקנה בריטית שהפכה לחוק ברחבי האימפריה, כולל בדרום אפריקה. בהתאם לסעיף בחוק, גם אם יוצר חותם על מכירת זכויותיו ביצירתו בימי חייו, 25 שנה אחרי מותו שבות הזכויות אוטומטית ליורשיו כחלק מירושתם, בהתעלם מפעולות שונות שנעשו עם היצירה בזמן שחלף מאז מכירתה בפעם הראשונה.
מכיוון שלפי החוק ניתן היה לתבוע זכויות יוצרים רק במדינות שהיו בעבר חלק מהאימפריה הבריטית, הוחלט לנהל את התביעה בבית דין דרום אפריקאי. על פי הסעיף המגביל הזה אי אפשר היה לתבוע את החברה האמריקאית Abilene Music, שרוב הפעילות הכספית התנהלה דרכה. משום ש־Abilene לא הייתה דג שמן דיו, וודאי לא מספיק להשביע יורשים שהגיעו לפת לחם, החליטו עורכי הדין לתבוע את דיסני.
בבדיקה ראשונית הסתבר שלדיסני היו כ־200 מוצרים רשומים מוגנים בזכויות יוצרים בדרום אפריקה. המוצרים האלה הפכו לבני ערובה ומנוף למימוש זכויותיה של משפחת לינדה.
בית הדין הגבוה בדרום אפריקה אישר לתובעים לאחוז במוצרים המוגנים של דיסני כולל הסרט "מלך האריות", ולא להעביר הכנסות לחברה האמריקאית עד מתן פסק דין. ספור ופישר הוציאו צווי מניעה נגד כל הרכוש הקנייני של דיסני וגם מצאו חברות בת של Abilene שהיו להן אינטרסים כלכליים בדרום אפריקה. סעיף האישום העיקרי היה שימוש - תוך עבירה על חוק זכויות יוצרים - ב"האריה ישן הלילה" ב"מלך האריות", אחד הסרטים המכניסים בתולדות הקולנוע.
דיסני הגיבה מיידית בדרישה לפרום את הזיקה בין התביעה למוצריה המכניסים, בטענה שלתובעים אין זכות ליצור זיקה בין הדברים. בית המשפט דחה את הדרישה ותמך בתובעים. התביעה הייתה סיוט לדיסני, חברה שנבנתה מדימוי ידידותי; תסריט שבו מלוהקת דיסני כגוליית העושק דוד קטן בדמות משפחה ענייה שילדיה עבדו כמשרתות וכפועלים שעה שדיסני ליקטה מהשולחן באמצעות הזרת סכומי עתק - נחשב אסון.
קצת לפני תחילת המשפט הגיעו הנתבעים, כולל חברת Abilene, לעסקת פשרה עם התובעים: משפחת לינדה תפוצה על השימוש, כולל בעבר, ב"האריה ישן הלילה", וזכות עתידית לתמלוגים מכל העולם; הנתבעים הודו שמקור "האריה ישן הלילה" בשיר "Mbube"; סולומון לינדה הוכר כמחבר השיר ויקבל קרדיט בעתיד; קרן מיוחדת הוקמה כדי לנהל את ההכנסות מזכויות היוצרים של התובעים ולגבות בשמם את הכסף שהגיע להם.
בניגוד לסיבוב הקודם בחרה דיסני להחזיר את הנצרה לרימון היד. במסמך שחתמה עם משפחת לינדה, הסכימה לשלם סכום משמעותי על חשבון זכויות עבר עד 2017 והתחייבה לאחוז קטן מההכנסות מהסרט. הוקמה קרן לחלוקת ההכנסות, שמיד נאשמה באי־סדרים; שלוש הבנות, דלפי, אליזבת ופילדה האשימו את האחרים בחלוקה סלקטיבית של הכסף. תשלום ראשון של 120 אלף דולר התאדה לטובת שכר הטרחה של עורכי הדין. אלה טענות כי ההוצאות היו לגיטימיות משום שהאחיות לא שעו להמלצת הקרן כיצד לטפל בכסף.
הנכד דלדיה טען שהנרטיב של עורכי הדין שגוי: "דודותיי עשו שימוש מושכל בכסף. הן קנו בתים גדולים יותר והשקיעו בחינוך ילדיהן. כולן גרות בבתים משופצים ולא בבקתה שבה נולדו. אף אחת מהן אינה חייבת כסף". על פי מקור אחר קיבלה המשפחה בשנות ההסכם בין 20 אלף ל־65 אלף דולר בשנה.
סולומון לינדה הנחיל לעולם שיר המתנגן בתודעה הקולקטיבית עד עצם הימים האלה. ספק אם היו הכוחות שחברו לכייס אותו מצליחים אלמלא היה שחור שחי במדינה כה מרוחקת מעין ומלב כדרום אפריקה.
פלגיאט הוא עניין נפוץ, אבל הקלות הבלתי נסבלת שבה נמסר השיר מיד ליד, עובד והוקלט מבלי שמישהו התחקה אחרי מקורו, מסמלת את הציניות והחמדנות המתעלמות מחוק זכויות יוצרים וקניין רוחני הרווחות בעסקי בידור. כאחד הלוויינים שלעולם אינו מת ואינו נשרף בדרכו חזרה לכדור הארץ, זאת אינה המילה האחרונה של האריה. הוא צרוד, נטול שיניים וזקן, אבל נותרה בו שאגה נוספת; במקום ובזמן המתאימים לו.