מאז ומתמיד אתניקס הייתה אחת הלהקות האהובות עליי, כזו ששיריה ליוו אותי עוד מהילדות, כשכל ילדי בית הספר שאגו בעל פה את מילות "שיר הטרטע" (פרי שיתוף הפעולה עם הקומדי סטור), חיכו לשירת האופרה של יבגני שפובלוב המנוח ב"ג'סיקה", שמעו כצלצול בית הספר את "כתם הפרי", שרו בטקס סיום שנה את "תותים" וחשו עצמם עברייני צעצוע עם "במוו שחורה". וכמובן, אי אפשר לשכוח את התקופה הנוצצת של אתניקס עם אייל גולן, שעד היום בעיניי אלבומיו הטובים ביותר היו עם הלהקה.
לכן, באופן טבעי, ביליתי בלא מעט מהופעות הלהקה שתמיד סימלו עבורי לא רק פרץ נוסטלגי לתחנות בחיי, מילדותי ועד בגרותי, אלא גם הנאה צרופה של שירים כיפיים ששזורים בדנ"א הישראלי. במרוצת השנים זכיתי גם להכיר אישית את מייסדי הלהקה, זאב נחמה ותמיר קליסקי, לשוחח איתם גם אחרי הנתק הצורם שנגרר לא מעט שנים והתגלגל גם לבתי משפט ובעיקר להבין שהם, ביחד אך גם בנפרד, והיצירה שלהם – גוף אחד. מעטים הם האמנים שמה ואיך שהם יוצרים ומבצעים שיר – מייצג באמת אותם ברבדים המעמיקים ביותר, אך אצלם זה באמת כך.
ראיתי את אתניקס במתכונת הידועה וגם במתכונת נטולת קליסקי, ואמש בהאנגר 11 בתל אביב, לשמחתי, ראיתי אותם שוב במתכונת המשותפת, הפעם אחרי שליבנו (לכאורה, מקווה שלא לכאורה) את המשקעים ביניהם והצליחו לאחד כוחות למופע החדש של הלהקה – "רק אהבה תנצח".
שם שמצד אחד מאד מתאים ללהקה האופטימית ששרה על שלום, אהבה ואחווה ומצד שני די נאיבי לתקופה כה טעונה חברתית ופוליטית האופפת את מדינתנו, מה שמוביל את השאלה, האם ב-25 השנים שחלפו מאז שהשיר "אהבה תנצח" יצא לראשונה לאור – השתנה כוחה של האהבה? האם היא באמת יכולה לנצח משברים וסיטואציות בלתי אפשריות, בדיוק כמו שקליסקי ונחמה עשו? לא מצאתי תשובה אבל הרהרתי בשאלות אלו לאורך המופע.
למעשה, זו הפעם הראשונה מזה שש שנים שהלהקה מופיעה עם שני הברנשים, נחמה את קליסקי, שכבר חצו את גיל 60, שייסדו אותה בשנות ה-80, אחרי גלגולם כ"מוסקבה". הדבר הראשון שבולט במופע זו המודעות של השניים למה שהקהל מגיע לקבל: הלהיטים המוכרים והאהובים, כמה שיותר מהם ופחות חומרים לא מוכרים או חדשים. הם מודעים היטב לעובדה שהקהל מגיע לשיר ולרקוד ולצרוח את מילות השירים באטרף ולא לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לשירים הידועים.
בראשית המופע היה ברור שהדם הרע שזרם בין נחמה לקליסקי נשאר מאחור כשהמשפט הראשון של נחמה במופע היה "תנו כבוד לתמיר קליסקי". בהמשך השניים גם התלחששו ואף רקדו יחד בעמדת הקלידים ונחמה אף אמר לפני "מחר אני בבית" ש"צריך לוותר על האגו". פייר? צודק!
מתחילת המופע הלהקה חשמלה את הקהל עם הדובדבן שבקצפת הרפרטואר שלה: "מחר אני בבית", "תותים", "קטורנה מסאלה", "ג'סיקה", "במוו שחורה", "היא לא תשוב""תביר קצת דינרוס", "מתי לחזור", ציפור מדבר", "שיר ישן", "כתם הפרי" ו"שניים שניים" – כולם היו ועוד רבים מכך.
שיא הערב בעיניי היה כשהלהקה ביצעה מחרוזת ארוכה וסוחפת משיריה המשותפים עם אייל גולן, מ"יפה שלי", "שקלים" ו"לקנות לך יהלום" ועד "לב של גבר". בעוד נחמה ושאר הנגנים רקדו על הבמה ללא קץ כמו בלעו סוללת אנרג'ייזר שלמה, העיבודים החדשים והעדכניים יצרו את התחושה האמיתית שמדובר במסיבת ריקודים והאולם עצמו הפך למועדון. יש לציין לשבח גם את הפירוטכניקה המושקעת, התאורה והאפקטים שהתחלפו לעיתים תכופות והעשן שתרם להאדרת האווירה.
הקהל, המגוון יש לציין, הורכב מגברים ונשים בגילאי 20 עד 60 בממוצע, שר בקולי קולות את כל השירים בעל פה, רקד והשתולל והטעין את הלהקה בעוד אנרגיה להרים את האולם.
למעשה, זו הייתה האינדיקציה האמיתית בעיניי לרלוונטיות ולפופולריות של הלהקה (שאין לה גיל לאור הפרפורמנס המושלם) שעד היום מצליחה לשלהב את הקהל ולבצע מוזיקה נצחית ועל זמנית. החששות שעלו בקרב "מרימי הגבה" (אני לא ביניהם) על איך נחמה וקליסקי יסתדרו על הבמה, האם הם ישמרו על ריחוק או סולידיות – נמוגו ברגע שהמופע החל והלהקה התניעה מבערים, כל אחד מהנגנים נתן את מלוא כוחו וכישרונו ותרם תרומה ענפה להפיכת הלילה הקר והגשום הזה בתל אביב למסיבה לוהטת וגדולה. מופע שכל רגע בו היה תענוג עילאי ולא נותר רגע אחד משעמם.
בתום המופע חזרתי שוב לאותה שאלה שהעסיקה אותי בתחילת המופע והגעתי למסקנה שאולי זה לא חולמני או יומרני להאמין שאהבה יכולה לנצח. המוזיקה כן, אז למה אנחנו לא?