בבית אבי חי בירושלים, נפתחה ביום שלישי, העונה החדשה של "סיפורים במונו" בהנחיית יואב קוטנר. האורחת הפעם היתה הזמרת נורית גלרון. זו מסורת בת עשור, שאחת לחודש קוטנר מזמין מוסיקאי או מוסיקאית מהשורה הראשונה למפגש אינטימי שכולל סיפורים אישיים ומוסיקליים, לצד ביצוע אקוסטי מיצירותיהם.
בסיום הקרנת הקליפ שמלווה את "השיר שהוא שר לי בגשם" (יענקלה רוטבליט/שמוליק קראוס) בכיכובה של גלרון הצעירה, כשלצידה 'הנבל' מוני מושונוב גם הוא רך בשנים- נורית גלרון עולה לבמה ומתיישבת לצידו של המנחה יואב קוטנר. וקוטנר שיודע להחמיא, מחמיא לגלרון על המראה שלה כיום, על הקול והיכולות הווקאליות שלה שהשתבחו על אף 50 שנות קריירה. והיא בתמורה צוחקת בהנאה ובתודה.
אבל בטרם הזמרת מתרווחת על הכסא, קוטנר משגר אותה אל המיקרופון. כשעד מהרה ניכר שהדיו של הרחוב הישראלי הסוער גולשים פנימה אל תוך האולם, וקל היה לנחש מהו השיר איתו היא תפתח את הערב:
"השיר על הארץ" (יהושע סובול/יוני רכטר).
"...איפה הארץ ההיא, שקראו לה קטנטונת?/איפה אותה אהבה מגוללת בחול?/אנרכיסטים הולכים בדרכים, לעורם רק כותונת/ ובוערת אש בראשם ששורפת הכל?"... -
הקהל מרים לה במקומות הנכונים. אבל היי, זה לא קהל מההופעה של "תיסלם" שמרים את האולם עם קריאות "דמוקרטיה" קצובות. זו ירושלים והקהל אוהד ומזדהה, אך סולידי. נו אז מה? גם הם פרצופה של המדינה.
"את בוכה?" שואל קוטנר.
"כן. אי אפשר להתעלם ממה שקורה בחוץ", מנגבת גלרון את הדמעות מתחת למשקפיים ומשתפת בסיפור מהימים בהם יצא לרדיו "אחרינו המבול", שיר המחאה שכתבה (לחן: ארקדי דוכין) בעקבות האינתיפאדה הראשונה, שהשמעתו נאסרה בגלי צה"ל ובתחנות רדיו נוספות.
"...לא, אל תספר לי/על ילדה שאיבדה את עינה/זה רק עושה לי רע,/ רע, רע רע/רק עושה לי רע"...
"אני לא בטוחה שהציבור רוצה לשמוע את דעתם של האמנים. למה, מי אנחנו?" היא פוסקת. "כש'אחרינו המבול' יצא, קיבלתי איומים. אז היו לי בבית שני ילדים קטנים. המאיימים הזהירו אותי ואמרו שהם יודעים באיזה גנים הם לומדים. נבהלתי נורא. אני פחדנית, לא הטיפוס שעולה על בריקדות" היא מודה. ומוסיפה וידוי אקטואלי: "אני מיואשת מהמצב".
המשך הערב התאפיין בפחות דיבורים על מחאה ופוליטיקה, ויותר סיפורים על מוסיקה ושירים. על החיבור שלה למשורר נתן זך, שגדולתו עצרה אותה מלהמשיך לכתוב שירים ("התביישתי להראות לו שירים שלי"), על ההורים והבית בו גדלה הילדה נורית קלימבורד, שהיה בית חילוני. אב שניצל כמעט יחידי מהתופת בשואה באירופה, אם ממשפחה ציונית שעלתה לארץ לפני השואה, שירתה בבריגדה והיתה מאד מוסיקלית.
"אז את לא מאמינה באלוהים?" סונט בה קוטנר. גלרון חושבת ומשיבה: "יש לי אמונה בצדק. תקרא לזה אלוהים, או משה".
אבל כיוון שהיא על הבמה בירושלים, צריך קצת יידישקייט. הזמרת מספרת על החיבור שלה למוסיקה חסידית, ומשחזרת ברגש שיר מן התפילה שביצעה לפני שנים רבות בבית כנסת בקרקוב "שים שלום טובה וברכה".
משם קצרה הדרך אל הג'אז. "אני לא זמרת ג'אז, אני זמרת שמושפעת מג'אז" היא מדגישה, ונותנת על הבמה בירושלים ביצוע יפה ל"יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב".
בחלקו השני של המופע, אורחת הערב נורית גלרון, מארחת את אביב פק, זמרת ומוסיקאית מתחילה, שאיתרה במהלך שיטוטיה ביוטיוב. פק ביצעה שניים משירה ("הכל בסדר" ו"דרוש ריפוי") ושתיהן שרו יחד את "בלדה לאשה" (תרצה אתר/משה וילנסקי). "אביב מזכירה לי את עצמי בתחילת הדרך" משתפכת גלרון.
נורית גלרון היא זמרת מצויינת, שומרת על מנעד קולי פנטסטי גם כשהיא רחוקה עשרות שנים מראשית הקריירה שלה ("בכל יום רביעי יש לי שיעור בפיתוח קול") מלווה בנגינת הפסנתרן שאיתה בעשר השנים האחרונות, עמית הראל. האישיות הבימתית שלה חמה וקורנת. היא משוחררת ומרבה לצחוק, גם בזכות קוטנר המאפשר, עם רוחו הטובה בתוספת ציניות רכה.
היה ערב נעים בבית אבי חי. היה גם טוב לחזור לבית אבי חי, מוסד התרבות הירושלמי שהיה מרכזי ושופע באירועים, שהתמעטו מאד מאז הקורונה. כן, היה נעים ב"סיפורים במונו". נעים וזהו.
לאורך הערב לא הובא מידע חדש על גלרון שלא הכרנו מכתבות שנעשו עליה במהלך הקריירה הארוכה והמצליחה שלה. גם הביצועים הקאמריים לשיריה ("נגיעה אחת רכה", "המיסטיקנים הסינים" ועוד) היו מדוייקים ומקצועיים, אבל לא הגיחו מתחום המוכר אצל גלרון. לא המראנו, אבל עדיין אנחנו אוהבים את נורית גלרון.
סיפורים במונו: האורח הבא שלומי שבן ב-21.3.2023. בית אבי חי, ירושלים. בין לבין, בערבי שלישי ב-21:00 יואב קוטנר מדבר מביתו בזום על אלבומים נדירים, ראיונות וקטעי וידאו של אושיות גדולות במוסיקה הישראלית.