לפעמים צריך לציין גם את המובן מאליו: סיכומי שנה הם דבר מנג'ס, מטרחן ומתיש. העובדה הזו קיבלה משנה תוקף ב-2024, שנה שהעם היושב בציון היה ככל הנראה מעדיף לסכם אותה כשרק התחילה. אבל אם נריץ רגע אחורה בסרט העלוב שנקרא חיינו, שנעו מאבל ליגון, מחרדה לייאוש – נשים לב שלפחות הפסקול היה די מדהים.
בואו נתחיל במשחק שתייה: כל פעם שמישהו אומר "תודה לביונסה", שופכים עליו קפה רותח. אותה קווין בי, שעמדה השנה במרכז תיאורית קונספירציה לפיה היא אחראית למוות של מספר זמרים מפורסמים, זאת בשילוב טענות לפיהן היא ידעה במשך שנים על כל פרשת פי. דידי, הספיקה גם לשחרר מוסיקה חדשה, ולא חסכה שבטה מאיתנו (27 שירים? נסחפת אהובה).
ב-"Cowboy Carter" ביונסה עושה מעבר נועז ממוזיקת האר אנד בי והסול המזוהה עמה, ופונה אל עולם הקאנטרי. במרכז הפרויקט עומד מסר של "מצוינות שחורה", כשביונסה מביאה את העוצמה המוכרת שלה, לצד רגישות ופגיעות שמעניקות למוזיקה עומק נוסף. הצליל והסגנון עוברים עדכון מדויק, שמותאם לסיפור שהיא מבקשת לספר.
עם 16 שירים (31 במהדורת המורחבת שיצאה בהפתעה כשעתיים מאוחר יותר), סוויפט משתפת את מעריציה בהבחנות עדינות ובדימויים ליריים חזקים מחייה, זאת כשהיא חוקרת את כל קשת הרגשות - כאב לב, תשוקה, כעס ושמחה כנגד כל הסיכויים.
אז נכון, גם כותב שורות אלו נמנה בין האנשים שהרגישו שהאלבום ארוך ונוגה מדי, אך אי אפשר שלא להעריץ את הזמרת, הידועה בוורסטיליות שלה ובאופן שבו היא ממציאה את עצמה מחדש. גם הפעם, היא מצליחה לשמור על החדשנות שלה ולהישאר כוכבת הפופ הגדולה בעולם - במה שמרגיש כמו אפס מאמץ.
למרבה הצער, האלבום הזה לא זכה לזרקור בטקסי פרסי המוזיקה האחרונים. אפשר להטיל את האשמה על האקדמיה או המבקרים, אך ייתכן שהאשמה נעוצה דווקא בדואה ליפה עצמה, שהציבה רף גבוה במיוחד עם אלבומה הקודם Future Nostalgia – יצירה שזכתה בפרס הגראמי והפכה לאחד מהסמלים המוזיקליים של עידן מגפת הקורונה.
Radical Optimism לא רק שמציב את דואה ליפה כאחת מהכוכבות הגדולות ביותר של הדור הנוכחי, הוא גם ממחיש את הדרך שבה היא מצליחה לשלב רגישות ועוז באותה נשימה, תוך שהיא חורגת מגבולות הסאונד המוכר והופכת למובילה של טרנדים חדשים בעולם המוזיקה.
הבלונד הנפוח, הלחיים הסמוקות, התלבושות הנוצצות, הפרובוקציות על הבמה – כל אלו כבר הפכו לסימני ההיכר של סברינה קרפנטר, אחד השמות הכי לוהטים היום בעולם המוזיקה. למעשה, מצחיק לחשוב שרובנו הגדול לא ידע בכלל מי היא עד הקיץ האחרון, בו שחררה הזמרת את "Espresso" - ומשם כל השאר הפך להיות בייסיקלי היסטוריה.
מי שיתעמק בהיסטוריה המוזיקלית של סברינה קרפנטר יגלה שהיא עוסקת ביצירת פופ חכם וייחודי כבר במשך שנים. כעת, ברגע המושלם שבו תשומת הלב העולמית מופנית אליה, היא משחררת את האלבום שממקם אותה כאחת מהכוכבות המובילות בז'אנר.
ברשת אוהבים לכנות אותה "ליידי גאגא החדשה", אך האמת היא שצ'אפל רואן אינה זקוקה להשוואות. אמנם קל למצוא קווי דמיון – שתיהן דמויות דרמטיות וצבעוניות עם נגיעות של דראג – אך לשיגעון של צ'אפל יש קסם ייחודי משלו, כזה שקשה להגדיר אך גם לא ניתן להתעלם ממנו.
האלבום נושא סיפור אישי ומרגש, כאשר כמה מהשירים נפתחים ומסתיימים במלודיות שמחברות ביניהם ומחזקות את תחושת האחידות שלו. עם ליריקה יפהפייה שמצליחה להפעיל את כל סקלת הרגשות, אייליש משנה את כללי המשחק בעולם הפופ, ומשאירה אותנו סקרנים ומלאים בציפייה לגבי מה שמחכה לנו ממנה בהמשך.
בכלל, מעניין לחשוב כי למרות גילה הצעיר, אייליש כבר הציגה התפתחות מרשימה מאד בשלושת אלבומיה. מסתמן כי מה שיבוא בהמשך צפוי להכות בנו בעוצמה רבה יותר, אך גם ברכות רבה יותר.
למרות שבימים אלו היא מקבלת את מירב תשומת הלב על תפקידה המושלם כגלינדה ב"מרשעת", עדיין לא הצלחנו להתאושש מהאלבום ששחררה הזמרת שכולנו אוהבים לאהוב אי שם בתחילת השנה.
האלבום, המבוסס על הסרט Eternal Sunshine of the Spotless Mind, חושף את היכולות הווקאליות, הכתיבה וההפקה המוזיקלית המובילות של גרנדה. הוא מצליח להעניק למאזינים הצצה אינטימית ומרגשת אל תוך הלב המורכב של אחת מכוכבות הפופ הגדולות בעולם, וכל זה בזמן שהיא נמצאת בשיא הקריירה שלה.
מופתעים? גם אנחנו לא. כי האלבום של צ'ארלי XCX הוא לא רק אלבום. הוא תופעה. הוא דבר יחיד במינו. איך אמורים אפילו להתחיל לתאר את Brat?
Brat זוהי יצירת אומנות מהפכנית. זה לא פשוט פופ, זה פופ על סטרואידים. השמועות אומרות שהוא הגיע לכל ראשי המצעדים – אפילו ביפן. את הקיץ האחרון כולם כינו "Brat Summer" – זה היה אפי.
צ'ארלי XCX לא רק ביססה את מעמדה כאחת מכוכבות הפופ המובילות של הדור, היא שינתה לחלוטין את כל מה שידענו על פופ, היפרפופ ותרבות המיינסטרים. עם הפקה חדשנית, שיתופי פעולה מפתיעים וליריקה חדה כמו סימפתיה, Brat מציע חוויית האזנה עוצמתית, שבה כל שיר הוא פרק חדש ומפתיע.
האלבום חוגג את האנרגיה המאנית והאקסצנטריות של צ'ארלי, ומביא את המוזיקה המתקדמת ביותר ששמענו בשנים האחרונות. הוא מחדש את המורכבות של נשיות, סלבריטאות והתבגרות, בשילוב של היפרפופ, דאנס ותרבות המועדונים. עטיפת האלבום הירוקה והניאונית מהווה סמל לחוצפה ולפשטות שבסגנונה – היא לא עוצרת ולא מתנצלת.
התרעות פיקוד העורף