יש מי שעדיין מנסה לפענח את הנסיבות שהובילו למותו של הזמר הישראלי המצליח בכל הזמנים: אהבה נכזבת; עומס הופעות; אמרגן שהונה אותו; חוסר יכולת להכיל את ההצלחה העצומה שנחתה עליו; ואפילו השערה שמצבו הנפשי היה חלק מתסמונת הדור השני לניצולי שואה. ייתכן שכל אלה שיחקו תפקיד. מה שבטוח הוא שהמסתורין סביב מותו רק תרם להעמקת המיתוס.
גם חצי מאה אחרי מותו, המורשת של הזמיר שהחל את דרכו בשכונת עוני בחיפה והפך במהרה לסנסציה עולמית - חיה ובועטת. עשרות מועדוני מעריצים בצרפת, בבלגיה, בקנדה ובישראל (כותב שורות אלה חבר באחד מהם) ממשיכים להיפגש, להאזין לשיריו ולהנציח את דמותו. אחיו צביקה ואחייניתו יונה ברנד פועלים ללא לאות לשימור מורשתו - בהצגות, במוזיאונים ובתוכניות טלוויזיה - ושיריו עדיין מושמעים תדיר ברדיו הצרפתי ואף זוכים לגרסאות כיסוי חדשות.
"דוד שלי הוא סמל לתור הזהב של הזמר הצרפתי", אומרת אחייניתו יונה ברנד, שנולדה שנה אחרי מותו ופועלת יחד עם אביה צביקה להנצחת זכרו. "הוא היה שגריר של אהבה ושלום. הוא איחד אנשים ששרים את שיריו ומעריכים אותו עד היום, כבר חמישה דורות. זה בזכות הקול שלו, השירים, הגורל, וגם האישיות, הזוהר והאותנטיות שלו. מייק השתמש בכישרון שלו בענווה. התשוקה שלו להצלחה נבעה מאהבה עמוקה. הוא לא שכח לרגע מאיפה בא ומה עבר על המשפחה שלנו".
הזדמנות על הדשא
אף שהיה ילד נמרץ וערני, משה הקטן לא דיבר כלל. הרופאים הסבירו שמדובר בתגובה פסיכוסומטית. "הוא ידבר כשיגיע הזמן", אמרו. בגיל 5 הגיע הרגע המיוחל, והמילה הראשונה שיצאה מפיו הייתה: "קרח". מאז - לא הפסיק לפטפט.
בבית הספר כרמלי לא נחשב לתלמיד מצטיין, אך הצטיין בשיעורי אומנות וזמרה. כשהיה בן 10, קנה לו אביו תקליט של להקת הפלאטרס - מתנת יום הולדת שהשפיעה עליו עמוקות. השיר "My Prayer" מתוך התקליט גרם לו להחליט: הוא יהיה זמר. לימים, כשהיה בשיא הצלחתו, הקליט גרסה משלו לשיר.
בגיל 12 נשלח להתחנך בקיבוץ גשר. הוא עבד שם בחקלאות ושר עם החברים מסביב למדורה. שנה אחר כך חזר לבית המשפחה, ובגיל 14 עזב את בית הספר כדי לעזור בפרנסת הבית. הוא עבד בכל עבודה שנקרתה בדרכו: מכירת קרח, סבלות, מכונאות, נמל, טכנאות מקררים - ואפילו היה שומר במוזיאון הימי בחיפה.
הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בניו יורק. "ישבנו כולנו על הדשא בין ההופעות, וכשמייק הגיע, כל הבנות הסתכלו עליו", מספרת טל. "הוא היה יפה תואר, ג'נטלמן, וכשפתח את הפה - הסתנוורנו. מהר מאוד הפכנו לזוג. היינו יחד כשנה, עד שעזבתי את הלהקה. גם אחרי שנפרדנו, מייק שלח לי מכתבים מרגשים ששמורים אצלי עד היום. היה לנו קשר מאוד מיוחד".
"בפגישה הראשונה שלנו מייק ישב ליד הפסנתר ושר את 'Summertime'", סיפר רנאר בסרט "לס מואה טמה". "נפלתי מהכיסא. לא רציתי שימשיך לשיר עוד - כבר אז הרגשתי שיש בו כל מה שצריך: ויברציות מדויקות, טון נכון, כריזמה".
רנאר שכנע אותו לשנות את שם משפחתו ל"ברנט" - שיהיה קליט יותר לצרפתים. שבוע לאחר מכן נפגשו באולפן של האמרגן ז'ראר טורנייה כדי להקליט את שיר הבכורה: "לס מואה טמה" ("תני לי לאהוב אותך"). ברנט היה חסר פרוטה. טורנייה, שהאמין בו כל כך, הסכים לארח אותו בביתו במשך כל תקופת העבודה על השיר בתמורה לעבודות ניקיון.
השלושה עבדו על השיר כחודשיים כיוון שברנט לא ידע מילה בצרפתית. הוא שכתב את מילות השיר באותיות עבריות ועבד בקפדנות על הגייה נכונה של כל הברה. הוא הקליט את השיר 265 פעמים - עד שהתוצאה הייתה מושלמת בעיני רנאר וטורנייה.
בינואר 1970 עלה ברנט לבמה בפסטיבל "מידם" - אירוע המוזיקה הבינלאומי הנחשב ביותר בצרפת. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ביצע את "לס מואה טמה" מול קהל עצום, בשידור חי של האירוע בכל רשתות הטלוויזיה באירופה. הוא לא דיבר עדיין צרפתית, אז פנה לקהל באנגלית. ברנאר, מפיקו, חשש שהתרגשות הבכורה תפיל את הביצוע. בפועל, ברנט הדהים: הקהל קם על רגליו ומחא כפיים ממושכות, עד שנקרא שוב להדרן.
למחרת יצא הסינגל - והשאר היסטוריה. תוך חודשים ספורים נמכר בלמעלה ממיליון וחצי עותקים, טיפס למקום הראשון במצעדי המכירות והפזמונים הצרפתיים - והפך את מייק ברנט לתופעה. "כשמייק כתב לי שהשיר שלו במקום הראשון, חשבתי שהוא צוחק עליי", סיפר יגאל סלע. "בחיפה אף אחד לא הכיר אותו, אז איך בצרפת? אבל אז הוא שלח לי עיתון בצרפתית עם כתבה על השיר שלו שהגיע למקום הראשון, הבנתי שזה אמיתי. שיחק לו המזל".
"הוא התחיל מאפס", אומר ד"ר אמית. "הוא לא הכיר את התרבות, לא ידע את השפה. רנאר וטורנייה עבדו איתו על כל צעד. היה משהו תמים ומרגש בהצלחה הזו. באותה תקופה צרפת חיפשה זמרים שרמנטיים עם שירים רומנטיים - ולמייק היה בדיוק את מה שצריך: קול נהדר, גבוהים ונמוכים, וגם המבטא הזר, הישראלי, שיחק לטובתו".
ברנט הפך לכוכב ענק. התארח בתוכניות טלוויזיה, כיכב במגזינים, טיפח קהל מעריצים אדוק, והשקיע את רוב זמנו בלימודי צרפתית ובעבודה מוזיקלית עם רנאר. הלהיט הבא שלו, "Mais Dans La Lumière" ("אבל בתוך האור"), זכה בפרס הראשון בתחרות הזמר של רדיו RTL בלוקסמבורג - והזניק אותו עוד מדרגה למעלה.
הפחד לחזור הביתה
בפברואר 1971 היה מייק ברנט מעורב בתאונת דרכים. הוא לא נפגע, אבל מפיקו ז'אן רנאר זיהה הזדמנות תקשורתית. "למייק לא קרה כלום", מספר ד"ר אמית, "אבל רנאר סידר לו תמונה בבית חולים - עם צינורות, תחבושות וכל מה שצריך כדי ליצור רושם של פציעה קשה. זה היה מהלך פרסומי מובהק. מייק לא אהב את זה, אבל זרם - וזה עבד".
רנאר המשיך להשתמש בתעלולים יחצניים כדי לבנות את המיתוס: נערות בנות 16 הונחו לפרוץ לבמה, שומרי ראש הרחיקו אותן בהפגנתיות, והקהל נגרר לריגוש. ברנט החל להיסחף. "הוא כבר חווה את אור הזרקורים", אומר ד"ר אמית. "היו מקרים שחזר הביתה ומצא נערות במיטה שלו. הוא היה מזועזע וגירש אותן - אבל זה רק המחיש עד כמה הוא הפך לסופרסטאר".
דמות אב
מיכל טל נזכרת בשיחה איתו מאותה תקופה: "הוא אמר לי שהוא בחופשה, הזמין אותי לצרפת. כשהגעתי, כבר הרגשתי שמשהו בו לא רגוע. פעם אחת הלכנו יחד לבנק, ופתאום הוא התפרץ בצעקות על המנהל. שאלתי מה קרה, והוא אמר ‘שום דבר'. הוא לא חלק את הקשיים עם האנשים שהיו קרובים אליו ואולי יכלו לעזור לו או לכוון אותו. אולי הוא התבייש. אולי ההצלחה הייתה גדולה עליו".
"מייק ראה בו דמות אב", סיפר אחד מאנשי ההפקה בסרט "לס מואה טמה". "אבל הוא לא הבין צרפתית כל כך טוב, וסימון החתים אותו על חוזים דרקוניים שבדיעבד היו לרעתו מבחינה כלכלית. כשמייק הבין שחתם על הסכמים שפוגעים בו, הוא מאוד התאכזב. הוא סמך על סימון ולא האמין שהוא ינצל אותו ככה. סימון התחמק מלתת למייק את הכסף שהוא הרוויח, וזה יצר אצלו מרמור רציני ותחושות קשות".
"הוא הרגיש אצלנו בבית", היא אומרת. "היינו ישראלים, כמוהו. היינו מבלים המון, מדברים המון, תמיד שמחנו לפגוש אותו. אחרי מלחמת יום כיפור הוא התחיל לפתח פרנויות נוראיות, היה בטוח שכולם מקנאים בו ורוצים לראות אותו נופל. הוא גם היה בטוח שהמפיק שלו והמנהלים האישיים מרמים אותו בכסף. אני זוכרת שפעם אחת הוא היה אצלנו, הסתכל מהחלון וראה מישהו ברחוב - והיה בטוח שזה מרגל שרוצה להרוג אותו. הוא נכנס לכל מיני חרדות הזויות מהסוג הזה. לפעמים, כשמכוניות היו נעצרות לידו ברחוב הוא היה בורח כי חשב שרוצים לחטוף ולענות אותו".
בנובמבר 1974, כשהיה בז'נבה, ניסה לשים קץ לחייו: קפץ מהקומה החמישית במלון דה־לה־פה. נפילתו נבלמה במרפסת הקומה השלישית. מקורביו סיפרו שזה קרה בעקבות סכסוך כספי עם ויינטרוב. ברנט שבר את רגלו ואושפז לשישה שבועות. בראיונות סיפר כי מדובר ב"רגע של טירוף", שהתחרט עליו. דברים זהים אמר גם לאמו ולאחיו, שנסעו לצרפת כדי לפגוש אותו.
"מייק לא היה מוכן להכיר בזה שהוא חייב לקחת תרופות פסיכיאטריות שיעזרו לו להתמודד עם הבעיות שלו", סיפר בסרט "לס מואה טמה" רופא מבית החולים בז'נווה. "המומחים הזהירו אותו שאם יפסיק את הטיפול התרופתי הוא נידון למוות, אבל הוא החליט לעזוב מוקדם מדי".
אחרי שחרורו מבית החולים, חבוש בגבס, הגיע ברנט לאולפן כדי להקליט את שירו האחרון - "Dis Lui" ("אמור לה"), גרסה צרפתית לשיר "Feelings" של מוריס אלברט. אביבה פז, שפגשה אותו שם, זוכרת את הרגע היטב: "הוא נכנס ואמר לי: ‘אביבה, אני הולך לעשות את זה עוד פעם. הפעם אני אצליח'. אמרתי לו: ‘תפסיק לדבר שטויות'. חשבתי שהוא צוחק. אבל כמה ימים אחרי - הוא באמת קפץ. והפעם - הצליח. אני לא חושבת שמישהו היה יכול להציל אותו מעצמו באותם ימים".
ב־25 באפריל 1975 מייק ברנט קפץ ממרפסת בקומה השישית ברחוב ארלנז'ה בפריז. הוא היה בן 28 במותו. השיר "Dis Lui" יצא זמן קצר לאחר מותו והפך לשיר הנמכר ביותר שלו. במשך חודשים ארוכים נותר בראש מצעדי הפזמונים בצרפת. גופתו של ברנט הובאה לישראל, והוא נטמן בבית העלמין חוף הכרמל בחיפה. קברו הפך אתר עלייה לרגל. שנה לאחר מותו, גם מפיקו לשעבר סימון ויינטרוב התאבד - בירייה בראש.
כשפרסום הופך למלכודת
"אגדה שלמה נבנתה סביב סופו הטרגי של מייק", אומרת אחייניתו, יונה ברנד. "תיאוריות רבות סופרו, ועד היום אני תוהה מהי האמת באמת. אני לא מחפשת לשחזר הכל או לגלות את ‘האמת האמיתית'. הרי אולי לא כל אמת היא אמת. פגשתי לא מעט אנשים שטוענים שפגשו את מייק, אבל הם לא באמת הכירו את מוישה, הילד הביישן, האיש הסגור שהתקשה לבטא את עצמו, לעיתים בגלל מחסום שפה, לעיתים בגלל פערים של מנטליות. מי שהכיר את מייק באמת, ראה שהילד הקטן מלא החלומות התבגר, אבל שמר בתוכו תמיד את מוישה הקטן מחיפה. גם במערבולת המטורפת של עולם הבידור הוא לא שכח מאיפה בא".
"אני רוצה לפתוח את הדלת לאלה שמתעניינים בו לא רק ככוכב, אלא כאדם" היא מספרת. "לדעתי, הוא מעולם לא הובן כראוי. במשך שנים אמרתי לעצמי שאין טעם לחפש עוד מעבר למה שידוע לי עליו - כדי לא להיסחף למעגל כואב ובלתי אפשרי של חקירה. אמרתי לעצמי: אם יש דברים שעליי לדעת, מייק, ברוחו, ‘יידע' אותי. ואם לא - זה רצונו, וזה רצון שמיים, שעליי לכבד. מאז שנולדתי קיבלתי עדויות, סיפורים, חומרים מהמשפחה, מהתחום, מהארכיונים - גם על ימיו האחרונים. חלקם היו גסים, כואבים. למדתי לקבל אותם בטבעיות".
"הבנתי כמה זה אבסורדי להלל את גדולתו, ומצד שני, לפשט את מותו במספר שורות. מייק היה רגיש מאוד אבל גם עקשן ונחוש. וגם אם הדרך שלו נקטעה, הוא הספיק להגשים כמעט כל מה שחלם עליו. אני חושבת הרבה על איך הוא ניסה לקחת שליטה על הגורל שלו. וכשאני חושבת על זה, אני מבינה שרגישות זה לא חולשה" מסבירה יונה".
לבסוף, היא אומרת: "לפעמים אדם רק רוצה לשים סוף למצב, לא בהכרח לחיים. כך אני רואה את מה שקרה בז'נבה - תאונה, רגע של סערה אחרי ריב קשה עם האמרגן שלו, סימון ויינטרוב. האנשים שהפיצו אחר כך שמועות מלוכלכות הם היו ברובם האנשים הלא נכונים סביבו. אפשר לסמוך עליהם? אני לא בטוחה. הוא היה מלך - וכמו מלכים רבים בעולם השואו ביזנס של שנות ה־60 וה־70, לא ידע איך להתמודד עם המלוכה. ההצלחה הפכה לכלוב זהב, וברגע של כאב - הוא הקריב את הדבר היקר ביותר, את חייו, כדי להשתחרר".
התרעות פיקוד העורף