כלי תקשורת מערביים, כדוגמת ה-BBC, מציגים את יובל באופן דואלי: מחד, כקורבן וניצולת טרור שסיפורה מזעזע, ומאידך, כדמות שנויה במחלוקת על רקע המתיחות הפוליטית. אחת מרשתות התקשורת, למשל, הרחיבה בתיאור הטראומה שחוותה, אך במקביל הדגיש את "הסערה העצומה" סביב השתתפות ישראל כמדינה בתחרות.
התקשורת הבריטית מרבה לציין את יובל כ"ניצולת הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה" – ניסוח שמעורר דיון בעצמו על אופן הצגת האירועים. בכתבות רבות, סיפורה האישי המזעזע מוצג במקביל לדיון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שיוצר הקשר פוליטי מורכב לזמרת הצעירה.
התיאורים הגרפיים של שמונה השעות שבהן המחבלים חזרו 19 פעמים לירות ולהשליך רימונים, מציגים אותה כסמל של חוסן אנושי. רשתות חדשות מדגישות שהיא אחת מ-11 ניצולים בלבד מתוך כ-50 איש שהיו במקלט, שכדבריה "הפך לקבר לכמעט 40 נשמות".
ההתייחסות ליובל מדגישה את "ציפייתה" לקריאות בוז, כאילו זוהי תגובה בלתי נמנעת. העיתונות האירופית מציינת לעיתים קרובות את היותה "מוכנה" לעוינות, עם דיווחים על תרגולים מיוחדים שערכה עם רעשי רקע להכנה לקראת הסחות דעת מהקהל.
התקשורת הזרה מצטטת את אמירותיה של יובל בפריזמה פוליטית. כשהיא אומרת "אני אוהבת את המדינה שלי ואת עם ישראל", הדבר מוצג לא רק כהצהרת זהות אישית אלא כעמדה פוליטית במסגרת הסכסוך. משפטים כמו "ניתנה לי הזדמנות נוספת בחיים, אז זו חובתי לא לפחד ולהפיץ את האור" מתפרשים דרך עדשות של פטריוטיות ישראלית.
הסלוגן של האירוויזיון, "מאוחדים על ידי מוזיקה", ותקוותה של יובל להחזיר את משמעותו, מוצגים כאמירה על הקיטוב הפוליטי בתחרות. כשהיא מצטטת את שירה "כולם בוכים, אל תבכו לבד", התקשורת המערבית מציגה זאת כקריאה אוניברסלית לסולידריות שעומדת בניגוד למציאות הפוליטית המתוחה.
בכלי תקשורת נוספים, בולטת התייחסות לעובדה שקריירת השירה של יובל החלה רק לאחר השבת השחורה, כשהשתתפה וזכתה בתוכנית "הכוכב הבא". הנרטיב מציג את המוזיקה ככלי להתמודדות עם הטראומה והאובדן, וכמנוף להפיכתה לייצוג לאומי.
התקשורת הבינלאומית מציירת תמונה מורכבת של יובל רפאל: ניצולת טרור, אומנית צעירה, ודמות לאומית שנויה במחלוקת. סיפורה האישי המזעזע והשתתפותה באירוויזיון משמשים כמיקרוקוסמוס לדיון רחב יותר על הסכסוך במזרח התיכון, כשהבמה המוזיקלית הופכת במידה רבה לזירה פוליטית עבור התקשורת העולמית.
התרעות פיקוד העורף