“תמיר אמר לי: ‘הם רוצים שתבואי’. לא ידעתי איך להגיב לזה כי לא הרגשתי שמתאים שאשיר עכשיו, אבל הרכזת אמרה שאין צורך שאשיר, מספיק שאהיה, שאחבק. ברור שמיד נסעתי, ואני זוכרת שהגעתי לשם בלב רועד. אתה רואה את האנשים – חבולים, שקטים, המומים. זה היה שבר שלא נתפס. פתאום מישהו בא אליי ושאל, ‘את זוכרת את הבחורה ששרה איתך?’, ‘בטח שאני זוכרת’, עניתי. ואז הוא אמר, ‘זו הייתה אשתי. היא נרצחה’. ואחר כך עוד מישהו בא, ועוד אחד. כל אחד נשא איתו כאב. ואתה לא יודע מה לעשות עם זה".
מאז פרוץ המלחמה שרוף לא עצרה לרגע. עם ההרכב המוזיקלי שלה היא פקדה בסיסים צבאיים, בתי חולים ומלונות שבהם שוכנו המפונים. “התפקיד שלי הוא להביא כוח”, היא מעידה על עצמה. “אז הנה, אני עומדת מולם ושרה את ‘לא תנצחו אותי’ של נעמי שמר. זה השיר הראשון ששרתי אחרי 7 באוקטובר. לא ידעתי בכלל אם אצליח להוציא קול. ישבתי עם עצמי, עם הדמעות, ושרתי אותו בשקט, מהחלון. אבל היום אני פוצחת בו בכל הופעה, עם כל ההתכוונות שבעולם".
אודישן ברגליים יחפות
למרות מיתוגה לאורך השנים כ”כוהנת השירה בציבור” של דורה, עינת שרוף (62) בכלל התחילה את דרכה כשחקנית. והיא התגלגלה לבמה כמעט במקרה, רגע לפני גיל 25. “יום אחד נסעתי מהבית שלי אז, במושב חצב בדרום, לתל אביב, והלכתי לי סתם כך ברחוב דיזנגוף”, היא מספרת. “מישהו ניגש אליי ברחוב ושאל אם אני זוכרת אותו. הוא סיפר לי שהתחרינו פעם יחד, כשהיינו ילדים, בתוכנית הכישרונות הצעירים ‘תשואות ראשונות’ של קול ישראל. האיש סיפר שהוא היה בדיוק באודישן, ואני לא ידעתי מה זו המילה הזו”.
מה שקרה בחדר המבחנים נשמע כסצינה מסרט הוליוודי. “נכנסתי יחפה, עם נעלי אצבע ביד”, שרוף מתארת. “עליתי על כיסא ושרתי ביידיש שיר מתוך הצגה ששיחקתי בה בקיבוץ. זה היה לגמרי מהבטן. בכלל לא ידעתי מי יושב מולי, ורק אחר כך הבנתי שאלו היו סטיבן פימלוט, במאי ‘עלובי החיים’ מלונדון, הפסנתרן עשור אלקיים ואלדד שרים, המנהל המוזיקלי של ההפקה”.
כעבור כמה ימים הגיעה שיחת הטלפון ששינתה את מסלול חייה: “התקשרו מהקאמרי ואמרו לי: ‘התקבלת’. עברתי לתל אביב, שיחקתי במשך שנתיים ב’עלובי החיים’, והבנתי שזה ייעוד, לא מקרה”.
אבל עם הזמן גילתה שרוף שכישרון משחק אינו מבטיח פרנסה קבועה, והייעוד השתנה. “פניתי לשירה בציבור”, היא אומרת, והפנייה הזו עשתה אותה לכוכבת תרבות ישראלית, מצליחה מאוד ומרוויחה. עם זאת, המשחק לא נשכח, והוא חזר אליה בגיל 49. “הבמאי יובל שפרמן ראה אותי מופיעה בערוץ 24 והזמין אותי לאודישן”, היא מספרת. “קיבלתי תפקיד ראשי בסדרה ‘אבודים באפריקה’. וברגע שהמשחק חזר לחיי החלטתי שאני לא עוזבת אותו יותר”.
מאז היא השתתפה בשורה ארוכה של סדרות וסרטים, בהם “ישמח חתני” (סרט וסדרה), “או־בוי”, “גיבור אמיתי”, “ואז היא הגיעה”, “ויקי ואני” ו”אל תחכי לי”.
“אני מגלמת בסדרה את סוסו, שלא הייתה בקשר עם משפחתה במשך 20 שנה בגלל מריבה”, מספרת שרוף. “היא גרה בקריית גת, וברגע שהיא שומעת שהאחיינית שלה ריקי מתחתנת, היא עולה על אוטובוס ובאה. בסוף הפרק הראשון סוסו נכנסת פתאום לאולם האירועים, מצביעה על כל האחייניות שלה ואומרת: ‘כולכן בקללה. עד שהאחות הקטנה לא תכפר על הקללה, אף אחת מכן לא תתחתן – וגם אהבה לא תהיה לכן’. מכאן הכל מתגלגל”.
אין מחיצות
“אולי דווקא בגלל שגדלתי בכזה בית, שבו הרוחות היו סוערות והוויכוחים היו יומיומיים – גם בבית וגם במושב חצב, שהיה כולו אנשי ליכוד – הבנתי מה זו מורכבות. אבא שלי, שהיה מפא”יניק, תמיד שמר על דרך ארץ, למרות שבמושב אנשים צעקו עליו. אני זוכרת אותו כמי שנאחז בטוב, ולא משנה מי יושב מולו – תמיד הוא ימצא דרך לגשר. אני חושבת שזאת המורשת שלו, והיא אצלי עמוק בלב”.
את הגישור הזה היא שומרת גם על הבמות: “אין כזה דבר אצלי, לשאול מה הדעה שלך או מאיפה באת. להופעות שלי מגיעים כולם – מהימין, מהשמאל, מהמרכז – אין מחיצות. זאת ארץ ישראל שלי: קצת מאלה, קצת מאלה, כולנו יחד. אין לנו ברירה אחרת. אני אוהבת את כולם".
"כיום, כל הופעה שלי נגמרת במעגל. אני קוראת לכולם לעמוד, גם למי שלא עומד עדיין, וכולם עומדים יחד. לא חייבים לשיר, לא חייבים לרקוד. רק להיות יחד. ואז אני שרה את ‘שיר המעלות’ למען כל החטופים. זה טקס קטן, אבל זו המחאה שלי, התפילה שלי, עד שכולם יחזרו הביתה. אני לא אוותר על זה”, היא מסבירה.
כששואלים אותה על מעמדו של הזמר העברי בעידן הנוכחי, שרוף אינה מהססת: “המעמד של הזמר העברי כיום הוא אדיר. אנחנו חיים במדינה שכולה פסקול. לפעמים אני מגיעה להופעה, והמפיקה פונה אליי כמעט בהתנצלות: ‘יש גם הרבה צעירים בקהל’. כאילו חוששת שהשירים שאני מביאה כבר לא ידברו אליהם. ואז אני רואה איך הם נפתחים, מתחברים, שרים. אני לא מתנצלת על הרפרטואר שלי – משנות ה־60, דרך ה־70, ועד שירים עכשוויים. ברגע שאני מביאה את עצמי בכנות, אני יכולה לגעת בכל אחד. זו הדרך שלי לאהוב את הארץ הזאת”.
התרעות פיקוד העורף